כבר הרבה זמן אני מתכנן סידרת פוסטים על הסלולרי שלי (Nokia 5800). חלקם מדריכים (שמסתבר שחסרים בעברית), חלקם תשבוחות, חלקם ביקורות (כלומר תשבוכות, אם נזרום עם שגיאת הכתיב המביכה), וחלקם דיון בטכנולוגיה שמאחורי הפיצ'רים השונים (למשל מערכת ההפעלה סימביאן בכללות, שימושיות, זיהוי דיבור, זיהוי כתב יד ועוד). אבל זה נדחה ונדחה ולא יוצא (באופן כללי הכתיבה כאן התמעטה. ככל שרשימת הפוסטנציאליים מתארכת, כמות הפיבלושים יורדת). אבל כשמעצבנים אותי אז אני פתאום מוצא את הזמן. בחמת זעם אני גורף מהשולחן לריצפה ערימת מאמרים לריוויו, מסלק מהמסך מאמר שהולך ונכתב, גורס מבחנים לבדיקה, מעביר הרצות קוד לבק-גראונד ומתיישב להתקטנן.
ויהי באשמורת הבוקר ויעור היֶלֶד ויקרא 'אאאאאאאה' ונאמֶר 'היננו' ונאכיל את היָלֶד. ונשלוף CSI בא בימים מהכן-מָאקְס ונצפה ונירדם.
וב-CSI מסופר על איזה פסיכופת עם הזיות דתיות וכאשר הוא נתפס הוא מצטט "כל מי שנגזר גורלו לא יוכל להיגאל – מות יומת" ואז מוסיף "ספר ויקרא 27, 29".
לא צריך לדעת את התנך בעל פה כדי להבין שאין מצב שפסוק כזה כתוב בתנך ("כל מי ש.."?! "נגזר גורלו"?! "להיגאל"?!). זה פשוט לא הסיגנון*. כלומר המתרגם (כתוביות) פשוט תירגם מילולית (בערך) את האנגלית ויצא לו משהו מוזר.
ההצהרה שתשוחרר להלן תגרור הרמת גבה מאלו שלא היו שותפים לצרה והנהון של הסכמה מחלק ניכר מקוראי הבלוג – סטודנטים למדעי המחשב בעבר ובהווה. הנה זה בא: התואר במדעי המחשב הוא התואר (החד חוגי*) הקשה והעמוס ביותר באוניברסיטה. זה קשה בכמה סדרי גודל מכל תואר אחר (למעט אולי מתמטיקה ופיזיקה). הקושי נובע מהקושי האינטלקטואלי (הקורסים המתמטיים-תאורטיים וחלק מקורסי התכנות) והעומס הנוראי של עבודות הבית (הן בקורסים התאורטיים אבל בעיקר בקורסי התכנות). בשלב הזה מתקוממים עורכי הדין והסטודנטים לרפואה (ועוד כל מני ארחי פרחי כמו שני הסטודנטים לפילוסופיה שטורחים לקרוא את רשימת הקריאה ואכן כורעים תחת הנטל). תתקוממו.
[איך הפטנט (הנעלם) של גוגל הולך לשפר את חווית הצריכה המושכלת ולגרום לכם לשפוך הרבה יותר כסף]
הבהלה לזהב הסלולרי היא אחד הטרנדים של השנתיים האחרונות. אפשר להאשים בכל את האייפון וה-Apps שלו (זה נשמע די עלוב וחקייני בפרסומת, אבל למוצר חדשני חייבים הרי להמציא שפה חדשנית. לאייפון יש אולי הרבה apps אבל גם לא מעט downs). בסה"כ זה די מדהים שחברות (דיסקונט) ממתגות את עצמן באמצעות פרסומת לאייפון (אני לא חושב שזו סינרגיה אלא רכיבה על הגל. בסוף, אפל עוד יתבעו אותם על שימוש במותג, כבר היו מעין תקדימים: אייפות, גוגל, איינשטיין). אבל כל ההקדמה הקנטרנית הזו (כבר נכנסתם ללינק 'לא מעט downs'? כנסו-כנסו) לא ממש שייכת לעניין שלשמו נתכנסנו לקול קריאת הרסס. אנחנו כאן כדי לדבר על הפטנט החדש של גוגל.
החודש הזה היה עמוס בעבודה ודל בכתיבה וכך הצטברו להם הרבה פריטים בדסק הערימה של הבלוג. חלקם כבר פג תוקפם, חלקם לא נס ליחם. להלן מבחר: פרגמטיקה (בלשנות), חיי העבודה, 'אַחֵר' של רון מיברג, פסיכיאטריה ברשת, איך לפצות על קוד גרוע ואיך לפצות על חתימת הקַרְבּוֹן שלנו. שליט, אג'נדה עיתונאית והוצאה מההקשר. בסוף כולנו נראה את האור. או שלא.
על הטרמינולוגיה באתרים השונים – מה היא אומרת עליהם ומה היא אומרת עלינו (חצי תגובה לגל מור): בלשנות ומיתוג.
אבל ראשית חכמה – היכונו לביאת המשיח:
בעל פייסבוק וגבולות ההערצה מתייחס גל מור לטרמינולוגיית העוקבים (followers) של טוויטר לעומת המעריצים (fans) בפייסבוק:
עוקבים (Followers) בטוויטר היא מילה שמבטאת במדויק את היחס בין הצדדים. הם אחריך ואתה לפניהם אך לא מעליהם. ה-Fan המשמש לתיאור העוקבים אחר עמודים של גופים בפייסבוק מתאר מעמד נשגב שאינו הולם לרוב את היחסים האלה. אם אפשר להוסיף, הוא גם זר למדיה החברתית, אשר במיטבה מספקת תחושה שיווינית למשתמשים בה.
[על פתח גנובה, תפוחים ומסכת נזיר]
אחת הטענות בגילגולי לשון, הספר המופלא של גיא דויטשר, היא שהפתח הגנובה לא הייתה שם תמיד. האנקדוטה הזו מובאת שם כבדרך אגב וללא הוכחה.
גם הגייתה של העברית השתנתה מן הקצה אל הקצה במרוצת השנים… כשקוראים בתורה בימינו, מתפתים להאמין שאילו משה (שלא לומר דויד המלך) היה קורא בתורה בקול, הגייתו הייתה נשמעת פחות או יותר כמו הגייתינו, להוציא אולי כמה ח' וע'…
וָּרוּחְ אִילוֹהִים מוּרַחִיפְּת על פני תהום… היה דויד קורא.
לא כל הפרטים מוסכמים על כל החוקרים אך התמורות העיקריות ברורות למדי. (גלגולי לשון, עמ' 58).
בשבוע שעבר חגגו ברחוב סומסום 40 שנה לתוכנית שהפכה לאימפריה חינוכית עולמית. באיחור אפייני של שבוע אני מגיע לפוסט שהתכוונתי לכתוב. רחוב סומסום הוא נוסטלגיה מענגת. עם הגעתו של הדיקטטור הקטן (והחרם על הטלוויזיה שגרר התמכרות שלו ליוטיוב) הרחוב התגלה מחדש. איך אמר דילן – Sesame street revisited. טוב, זה אני אמרתי.
רחוב סומסום אז והיום, כאן ושם. הקסם, המסחור, רודני קינג, פרודיות, טקסטים פוליטיים ושיתוף פעולה ישראלי פלסטיני. הנוסטלגיה של היום היא לא הנוסטלגיה של פעם.
