בברזל צריך להכות בעודו חם. אין לי ניסיון מעשי בהכאה בברזל חם (או קר) אבל, קונפורמיסט שכמוני, נאמנים עלי דברי הפתגם. כנראה שזה נכון גם לסיכומי כנסים – הנה, את סיכום WSDM 2012 שהתקיים בפברואר חילקתי לשני חלקים, הראשון פורסם וממתין בסבלנות לחלק השני שעדיין לא נכתב וכנראה גם לא יכתב, למרות שהיה מעניין יותר מהראשון (שהיה מעניין בפני עצמו). WWW 2012 התקיים לפני שבועיים שלושה שבועות בליון אשר בצרפת ("אני לא אזרח צרפתי ולא מצביע בבחירות" אילתרתי בצרפתית עלובה אל מול כל פעילי הבחירות שהסתערו עלי). בקיצור, חדל אקפוזיציות ויאללה לעייסק – קצת על הכנס וסקירה מקוצרת של מאמרים שאהבתי (כרגיל, הפרטים הטכניים נשארו במאמר, כאן אני מסביר מה עורר בי עניין. זה כמובן עניין של טעם אישי ורק מתוך כ-15 הרצאות שיצא לי לשמוע).
רגע, רגע, יש עוד. הקליקו להמשך הפוסט »
נשלח ב- כנסים, מגדל השן | 3 תגובות »
דבר ידוע הוא שמלבד שמפניה וקוויאר, אוכל החינם האקדמי המצוי נהנה משלל הטבות נוספות – גולת הכותרת היא נסיעה לכנסים*. בכל פעם שהייתי מספר לסבא ז"ל (פרופסור לפיזיקה) או לסבתא (פרופסור לספרות) שאני נוסע לכנס ("התקבל לי מאמר") הם היו צוחקים עלי, אומרים שזה באמת יפה מאוד, ושואלים מה עם פירסומים אמיתיים, היינו כתבי עת (ז'ורנלים, בלעז). זאת יש לדעת – בתחומי המחקר שלי כמעט אף אחד לא מפרסם בכתבי עת. יש מספר קטן של כנסים איכותיים ולשם מכוונים את המחקר. מאמר לא מתקבל לכנס על סמך אבסטרקט מעורפל ומפתה אלא על סמך המאמר המלא ובתהליך שיפוט עמיתים (עיוור לגמרי או עיוור בעין אחת) בדיוק כמו בכתבי עת. כלומר העבודה נשפטה על ידי שלושה עד חמישה מומחים, ואם המאמר התקבל אזי הצגת המאמר בכנס היא חובה. לקובץ הפיסרסומים של הכנס (פרוסידינגס, בלעז) יש פחות או יותר מעמד של כתב עת. מכאן נגזרים שני דברים – האחד הוא שחיי האקדמיה מחייבים שליחה לכנסים (publish or perish, נהוג לומר) והשני הוא שהכנס הוא הדרך העיקרית להציג לקהילה את המחקר המופלא-פורץ-הדרך-ומשנה-העולם שלך. בפוסט הזה ארביץ את משנתי ואחלוק מתובנות הכנסים שלי (ובמילים אחרות – דווקא הייתי שמח לשמוע את דעתכם, חוויותיכם וניסיונכם, אולי הפוסט והתגובות עוד יועילו למישהו).
רגע, רגע, יש עוד. הקליקו להמשך הפוסט »
נשלח ב- כנסים, מגדל השן | 6 תגובות »
הפוסט הזה הוא סוג של תגובה מהורהרת, מבולבלת ולא נחרצת לשני פוסטים חזקים: הקומדיה הארץ לעולם לא-ית של שחר ועל מחיר הבוהמייניות של איילת – שניהם מדברים על המתח שבין החלום ושברו**** – הפער הקצר בין הפנטזיה ההיפסטרית למציאות הסחית, בין הבוהמייניות לבורגנות הכמעט בלתי נמנעת. שניהם מדברים על המחיר(ים) בהימנעות מהבורגנות ועל הפנטזיה לגשר על הפער – להיות בדרכים גם כשאתה בבית. או להפך. לא לחשוב על the road not taken, גם לא לא לחשוב על הדרך האחרת אלא לאחד את הדרכים. לקחת את שתיהן.
מעין מבוא (1)
ליונה וולך מחזור שירים קצר בן שלושה שירים: 'בורגני', 'בורגני אחר' ו'עוד בורגני'. ללמדך שבסופו של דבר כולם בורגנים. "כמו כל בורגני קטן / אתה פוחד להתנשק בכנסיית הקבר / סוגר לי כפתור דמיוני בחולצה / ובפרצוף מפוחד מביט לצדדים / אולי מישהו לא ראה כמה שאתה בסדר." נפתח השיר הראשון.
"בורגני סוטה/ הוא דווקא יתנשק בכנסיית הקבר / בכוונה בכוונה תחילה / מתוך / דחף / שאין לעמוד בפניו /במזיד / לפי תואי / מראש / יביים את עצמו /לקלקל באותה צורה / את תואר הבורגנות" נפתח השיר השני.
מעין מבוא (2) [תוספת מאוחרת]
"יש קו ישיר בין תרבות שמקדשת את את המימוש והחיפוש העצמיים לבין הסיפור הכלכלי חובק הכל של הקפיטליזם המאוחר שבו היא מתקיימת, גם אם היא מצטופפת בבית קפה קטן וססגוני בתל אביב" (מתוך הפוסט של שחר. משפט אחד שמסכם את כל הפוסט הזה, אבל אני לא בטוח שאנחנו קוראים אותו אותו דבר).
רגע, רגע, יש עוד. הקליקו להמשך הפוסט »
נשלח ב- צרכנות | 18 תגובות »
אל מניפסט צבא הליצנים הגעתי דרך ציוץ של מרמיט. יש במניפסט הזה משהו שובה לב – מושך. קשה שלא להזדהות עם מידה של אנרכיזם ליצני. קשה לא להזדהות עם מי שלא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות. קשה שלא להזדהות עם הליצן העצוב – האנדרדוג שנאבק בשררה ובשרירותיות. מניפסט צבא הליצנים פועל כי הוא עושה שימוש מבריק במותג הליצן. למעשה, מניפסט צבא הליצנים הוא יאיר לפיד – אוסף אמירות חלולות וסותרות, רצף קלישאות יומרניות מרוחות בשכבה עבה של זחיחות שתאפשר ניגוח מתמיד של המבקרים. "מה? אתה קראת את זה ברצינות? לייטן-אפ, מאן, אנחנו בסה"כ ליצנים, לא התכוונו."
רגע, רגע, יש עוד. הקליקו להמשך הפוסט »
נשלח ב- בקטנה, צרכנות | 7 תגובות »
הפוסט הזה התחיל כערימה מגוונת אבל הלינק הראשון נשא אותי למחוזות אסוציאטיביים ואקטואליים וכך אתם מקבלים פוסט בנושא אחד שיקר לליבו של הבלוג – הקשר בין כריית מידע, פרטיות, התאמה אישית ופוליטיקה.
[הערת המערכת - הפוסט נערך, נארך, מוקד וכו'. לא דומה הגירסא הראשונית של אתמול לזו של היום. ]
רגע, רגע, יש עוד. הקליקו להמשך הפוסט »
נשלח ב- פרטיות, צרכנות, רשת | 3 תגובות »
ושוב מיון ערימה משופע לינקים לכתבות, תמונות סרטים וריפרורי שירה – על ההבדל בין הרשתות החברתיות השונות, מה אפשר לעשות עם הרבה דטא ומי הרע בסיפור הזה, יום עיון לזיכרו של טיורינג, שירים (פופ) בשפת הסימנים, שפה לוקאלית, מחאה צרכנית ופוליטיקה. מאיר ויזלטיר ודליה רביקוביץ' מפציעים בין השורות. בסוף השבוע הזה תישארו מול המחשב ולא תזדקקו לתחבורה ציבורית בשבת.
רגע, רגע, יש עוד. הקליקו להמשך הפוסט »
נשלח ב- מיון ערימה | 7 תגובות »
על הקשר בין יאיר לפיד לאח הגדול, לגרפיקה ממוחשבת, רובוטיקה ובינה מלאכותית (לא, הוא לא המועמד שלי לתפקיד שר המדע).
יאיר לפיד הוא קריקטורה, שטחית וגרוטסקית. לא פלא הוא שמה שהולך היום זה להיכנס באמ-אמא שלו. ובצדק (לכו על זה, חבר'ה). הוא הרוויח את זה ואני לגמרי בעד. מדובר בתופעה מזיקה במיוחד לציבוריות הישראלית. בדיוק כשצו השעה הוא מעבר מפוליטיקה שבטית של ספירת ראשים דמוגרפית לפוליטיקה חוצת מגזרים של עמדות, שבה לא רק השייכות המולדת קובעת את דפוסי ההצבעה אלא אשכרה אפשר להשתכנע לעבור מעמדה אחת לאחרת, כמו שאמור להיות בדמוקרטיה אתם יודעים, בא הטיפוס הזה ומנחית עלינו עוד מפלגה מגזרית, ש"ס לבנה שכזאת.
אבל אני לא יכול להתחמק מהשאלה – של מי הקריקטורה הזאת? ומהתשובה הבלתי נמנעת שזאת קריקטורה שלנו, של הישראליות ה"חילונית" וה"ליברלית" שחושבת את עצמה ל"מעמד בינוני". ואולי, חלק מהזעם כלפי לפיד נובע לא רק ממודעות פוליטית מפותחת אלא גם מכך שכמו כל קריקטורה, לפיד מציב בפנינו מראה. מעוותת אמנם, אבל מראה. ואנחנו לא אוהבים את מה שאנחנו רואים שם.
כך כותב שלום בוגוסלבסקי (מראה מעוותת) ועובר לנתח כמה מהעמדות ה"קריקטוריות" של לפיד שבמובנים מסויימים הוא באמת סוג של ייצוג ישראלי ממוצע שמשקף איזה מעמד ביניים מדומיין. אבל המרכז-ממוצע הזה, כדרכם של ממוצעים, לא באמת קיים. אני רוצה לקחת את התובנה הזו של שלום צעד נוסף אחורה. כלומר להביא את לפיד צעד נוסף מהדמוניות אל הנורמליות. נורמליות במובן הסטטיסטי.
רגע, רגע, יש עוד. הקליקו להמשך הפוסט »
נשלח ב- לא חודש ולא שבת, צרכנות | 9 תגובות »
באופן מקרי, בדיוק היום קצת אחרי כתיבת הפוסט נכנעה גם המערכת הביורוקרטית אחרי חודשיים של התכתבות ("אני פונה ללב שלכם" כתבתי להם לפני כמה ימים. בערך). ההפניה האוטומטית מאתר הרפאים לאתר החי והנושם הוספה אחר כבוד. מסקנות? אין מסקנות תמיד לשמור גישת אדמיניסטרטור לאתר שלך, למחוק עקבות ולהשמיד אתרי רפאים. ותודה לכל מי שהגיב מהר ונענה לבקשה.
רגע, רגע, יש עוד. הקליקו להמשך הפוסט »
נשלח ב- בקטנה, רשת | 12 תגובות »
הגיע הזמן לסקירת כנס Web Search and Data Mining (ובקיצור WSDM, מבוטא ביומרנות עם כיסוי, כמו וויסדום, חכמה) שבדיוק הסתיים בסיאטל. על האווירה, האנשים, תהיות על עתיד האקדמיה בעולם של חברות ענק וכמובן גם סקירה חלקית של המחקרים שהוצגו.
רגע, רגע, יש עוד. הקליקו להמשך הפוסט »
נשלח ב- כנסים, מגדל השן | 7 תגובות »
קול באישה ערווה
[בעיקר על ירונה כספי אבל גם פטי סמית, סוזן וגה, קרוסלה, אסנת הראל ואחרות מתארחות כאן בפוסט. תאמינו לי, כדאי לשים אזניות וללחוץ על הלינקים]
ירונה כספי היא הזמרת הכי טובה שאתם לא מכירים. אני לא בטוח שהמשפט הזה מקורי, נדמה שכל מי שמתייחס לירונה כספי מכריז דיסקליימר שכזה. בירונה כספי נתקלתי במקרה. או למעשה היא נתקלה בי. בדיוק לפני שנה. המקום: הבארבי. ההיתרחשות: ביציאה מהופעת ההשקה של האלבום השני של איטליז אנחנו נכנסים למונית. אנחנו, כלומר אני ובעלת השליטה. גשם שוטף ולפתע בחורה בלונדינית שואלת אם אכפת לנו להציל אותה מהגשם ולחלוק מונית. נהג מונית קשה-יום מנסה לסחוט עוד כמה שקלים מהנוסעת המתווספת. מתפתח דין ודברים מסויים שגווע לדיון מקוצר בהופעה של איטליז. ואז, במין ביישנות, הנוסעת אומרת שאם אהבתי את איטליז, אה.. היא בדיוק הוציאה אלבום בהפקת אור בהיר מאיטליז ואולי נרצה לשמוע גם אותה. "ירונה כספי," היא ענתה בשם שצילצל מוכר אבל לא זכרתי מאיפה. אבל בשביל זה, הרי, יש גוגל.
רגע, רגע, יש עוד. הקליקו להמשך הפוסט »
נשלח ב- ספרים וכו' | 5 תגובות »
