אורי קציר כותב בגנות ההגזמה:
השפה העברית הפכה בשנים האחרונות לנחלתם של מגזימנים כרוניים. את מקום הביטוי הצנוע והרגיל תופסים ביטויים שנועדו להאדיר לא רק את המציאות אלא גם את הרושם שמתאר אותה מציאות מבקש לעשות על שומעיו. את מקום ה"יפה", ה"נעים" וה"נחמד" תפסו "מהמם", "מדהים" ו"מטריף". (יש שם המשך, כמובן)
רציתי לכתוב תגובה ויצא פוסט.
במובנים מסויימים אני מסכים עם אורי לחלוטין. 'מהמם', 'מדהים' וקרובי משפחתם הפרחים ('מאמם' ו'מדאים') כלל לא נמצאים אצלי בלקסיקון ומצד שני הגול של רונאלדיניו הוא כן גול "גדול" או "ענק". זה כנראה עניין של הרגל. אפשר לחפש את שורש הרע בתרבות הישראלית השיטחית (מה זה בכלל אומר?) בשאיפה למיידיות, לשחור ולבן ולבהירות בחיים. זו אולי עצלנות מחשבתית שמנסה להימנע מדקויות ואולי השאיפה לבריחה למשהו אחר – גדול ובומבסטי. הרי כל גמר של תוכנית ריאליטי עלובה הוא "הגמר הגדול!" (יש עשרה גמרים כדולים בעונה) כל שם עצם – הלנו או לצרינו?כל תיאור – מי להשם אלי! את גווני האפור של החיים מטאטאים אל מתחת לשטיח הצבעוני בעזרת מטאטא ההגזמה.
למעשה זה לא כל כך פשוט. לאורי, וגם לי קל מאוד לעקם את האף נוכח אינפלציית המילים אבל התהליך האינפלציוני הזה הוא עתיק יומין – עתיק אפילו כמו השפה עצמה. ניקח למשל את המילה 'אפילו'.
אם – אפילו והאבולוציה של הגוזמה השימושית
הספר גלגולי לשון של הבלשן גיא דויטשר הוא אולי ספר הבלשנות הפופולרית המרתק והמעמיק ביותר שנכתב, והוא ללא ספק הטוב ביותר שהופיע (תורגם) בעברית. בהזדמנות, אני גם אכתוב סקירה ארוכה כיאה וכראוי לספר הזה ששום ספריה של חובב שפה אינה שלמה בלעדיו. באופן עקרוני טוען דויטשר שיש שלושה מנגנונים עיקריים המשפיעים על התפתחות/שקיעת השפה. ההתפתחות והשקיעה הם כמובן בעיניי המתבונן, דויטשר רק מתאר את תהליכי האבולוציה של השפה. כל שפה. כוחות ההרס הם הם כוחות היצירה של השפה, הוא כותב. על שלושה דברים עומדים גילגולי הלשון: על העצלנות, על המטאפורה ועל ההגזמה. שלושת הגורמים האלו היו קיימים מאז ומעולם. בכל דור ודור קמים טהרנים ומבכים את שקיעת השפה ובכל דור ודור נראה לטהרני אותו דור שבדור הקודם השפה הייתה מושלמת.
אלמנט ההגזמה הוא הנוגע לענייננו. אינפלציית המילים גורמת לנו להעלות את הרף בשביל להעביר את המסר. הרף הגבוה נשחק גם הוא וכך צריך להעלות אותו שוב. ולמה נשחק הרף – פשוט מאוד משימוש תדיר, מוצדק ולאו דווקא מוגזם. הנה דוגמא (עמ' 180):
"בעברית מקראית יכולה הייתה המילה 'אם' לעמוד בזכות עצמה ללא שום מילת עזר גם במשמעות המודגשת של 'גם אם', למשל בפסוק אִם-יִהְיֶה נִדַּחֲךָ, בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם (דברים ל,ד) – זאת אומרת 'גם אם תוגלה עד סוף העולם. אבל עם הזמן המילה החד-הברתית 'אם' לא הייתה מרשימה מספיק לטעמם של דוברי השפה ולכן צורפה לה מילת התנאי 'לוּ', כך נוצר הצירוף 'אם לוּ' שמשמעותו המילולית היא 'אם אם', כיוון שמשמעותה של המילה 'לו' היא בעצמה 'אם' (לוּ–עַמִּי, שֹׁמֵעַ לִי תהילים פא, יד). כבר בתקופת הבית השני נשחק הצירוף 'אם לו' והותך למילה אחת 'אילו' [והנה דוגמה להשפעת העצלנות על התפתחות השפה. א.צ.]. אבל, למותר לציין שהמילה אילו שוב לא נראתה חסונה מספיק, ולכן בשלון המשנה חיזקו אותה במילה 'אף' (שפירושה 'גם'), כך שהתנפחה לצירוף 'אף אילו' – מילולית 'גם אם אם'. אבל מהר מאוד נשחק הצירוף שוב והתכווץ למילה אחת: 'אפילו'. והנה, בעברית מודרנית התחיל המחזור מחדש: המילה 'אפילו' נראית לדוברי השפה זעומה מדי ולכן הם מוסיפים לה את המילה 'אם' ליצירת הצירוף 'אפילו אם'. – מילולית 'גם אם אם אם'. "
כלומר המילה המקורית "אם" התנפחה למילה במשמעות זהה "גם אם אם אם". הדוגמא הזו היא אופיינית למילים נוספות בעברית כמו גם בשפות אחרות, למשל המילה הצרפתית המקורית hui היינו היום (כמו במשפט "הוא מגיע היום") התנפחה בתהליך דומה של הגזמה ובצרפתית מודרנית יש האומרים au jour d’ajourd’hui שמשמעותה המילולית היא "ביום של ביום של ביום הזה". הצירוף הזה, אגב, מופיע במילונים, עד כדי כך הוא התקבל.
שתי הדוגמאות האלו 'אפילו' ו'היום' הן משעשעות ואולי חריגות במידת מה שהרי זו למעשה אותה מילה שמוספת לעצמה כדי לתת יתר תוקף לדברים ולאט לאט מאבדת את הרעננות. דויטשר בספר מביא דוגמאות נוספות שגורות לא פחות – למשל השלילה הצרפתית – ne pas. בעבר, לפני מאות שנים, השלילה הצרפתית הייתה פשוט ne – 'לא', כמו בשפות רבות אחרות. לעומת זאת היו מספר דרכים להביע שלילה מוקצנת (והנה רעיון לעוד רשימה על מה שמכונה נגטיב-פולריטי אייטמס). לא סתם לא אלא 'לא פירור' (כלומר לא מוחלט – אפילו לא קצת – אפילו לא פירור), 'לא תרמיל אפונה', 'לא טיפה' וגם, כמעט כמו ה'אף שעל' הישראלי היו הצרפתים מדגישים את ה'לא' ואומרים 'לא צעד'. 'צעד' הרי הוא pas בצרפתית. ולאט לאט נשחק הביטוי מרוב שימוש עד שאיבד את כל כח ההדגשה שלו והפך לשלילה רגילה – לא סתם רגילה אלא לדרך המקובלת והשמרנית להבעת שלילה. אה, ואם תהיתם: Je ne parle pas francais.
וחזרה לאורי, לגוזמאות ולשפה – זה טבעה של שפה וזה טבעם של הדוברים. אני (וכנראה גם אורי) נמשיך לעקם את האף אל מול מעשי אונס לשוניים וחסרי רגישות שכאלו. אנחנו נמשיך להתלונן על רדידות השפה ועל התקשורת (וגם הבלוגים?) שמזנים את השפה ומשפילים אותה עד עפר בכל "גמר גדול" ו"פוסט מהמם", אבל המאבק נידון לכישלון – לאו דווקא בשל כהות רגש של הדובר המכונה במילונים 'המוני', אלא פשוט בשל התהליכים הטבעיים שעוברים על השפה. כל שפה. כל הזמן.
————
עוד מקבץ אבחנות (לאו דווקא מקוריות) על השפה, התפתחותה והתדרדרותה כתבתי ברשימה פינוקי בריות או וואטאבר – מודל שפה חדש.
חשוב להבחין בין טענות כלפי השפה לבין טענות כלפי התקשורת.
ראיתי בספר על משפט אייכמן כותרות עיתונים על תפיסתו ומשפטו. כמעט כולן יבשות בתכלית, נוסח "אדולף אייכמן ויובא לדין בישראל". אין ניסיון מיוחד לעורר בקורא רגש, ואין ניסיון להתחכם ולהשתמש בביטויים ציוריים.
גם עיתונים מכל מיני מאורעות היסטוריים אחרים, ששמורים אצלנו, מציגים כותרות אינפורמטיביות וניסוח ענייני.
השינויים בצורות ההתנהגות של התקשורת הם ממשיים מאד.
לגבי השפה המדוברת, כנראה הנטייה אל ההגזמה היא אכן תופעה קבועה.
אני זוכר מערכון ישן של קישון, שבו הוא ואשתו מתארחים לסעודה. הוא מתאר את אחת המנות כ"טעימה מאד", ואשתו מוחה נגד חוסר רגישותו וטוענת שניסוח מאופק כזה יעליב את המארחים. לפי דרישתה הוא נאלץ להפליג בשבחים לאחר מכן – "האורז? פירמדילי, סנסואלי, טוטאלי" וכו'. (בסוף הוא נשבר ומציין שהסלט "קצת חמוץ", והמארחת פורצת בבכי מר).
ד.ט
אוקטובר 1st, 2007
הושמטה המילה "נתפס" מן הכותרת על אייכמן.
ד.ט
אוקטובר 1st, 2007
נדמה לי שיש כאן מקרה קלאסי של ביצה ותרנגולת. ברור שאמצעי התקשורת מנפחים ומגזימים בכותרות אדומות-צהובות את בהוספת סופרלטיבים כמו ה'גמר הגדול' אבל התוספות האלו נדרשות בגלל שחיקת השפה על ידי הדוברים ועובדה שהן מתקבלות בברכה. למען האמת, הייתי מצפה מחלק מאמצעי התקשורת להמונים לנסות להיות גורם מעכב ולא מזרז של התהליך אבל אין ממש סיכוי.
אתה לגמרי צודק בהבחנה לגבי השינוי בתקשורת אבל נראה לי שזו פשוט לא אותה תקשורת ולכן קצת קשה להשוות כותרות משנות החמישים לכותרות של ימינו. התקשורת נכנסה למשחק הזניית השפה ברגע שהיא הפכה ממוצר שמספק ידיעות וכתבות (ובמידת מה גם תעמולתי במוצהר) למוצר שתפקידו הראשון הוא בידורי. כלומר נראה לי שברגע שהגדרת מהות המוצר השתנתה – השתנתה גם השפה וגם מהירות השינוי של השפה.
אורן
אוקטובר 1st, 2007
(א) הדוגמא "אפילו" מצויינת, ותודה שהבאת אותה (וגם את ההפניה לספרו של דויטשר).
(ב) האמת, כרגיל, באמצע. אי-אפשר להלחם בהתפתחות הטבעית של השׂפה – אחת התופעות היחידות בעולם שהן דמוקרטיות באופן מוחלט.
אבל, העברית היומיומית אכן לוקה בנטיה מעצבנת לגבוב שמות תואר. דוגמא שמרגיזה אותי במיוחד היא "קסום". נראה אותך מוצא בימינו בית קפה, או צימר, שהאוירה בו אינה "קסומה". אישית, אני משתדל שלא ללכת למקומות כאלה.
דוגמא נוספת למטבע לשון שגור ומעצבן היא "קצת אחר/ת". כל אחד עושׂה הכל "קצת אחרת". אני מקבל מזה פריחה. או שונה לגמרי, או בדיוק כמו כולם.
ד"ר אוֹרי אמיתי
אוקטובר 3rd, 2007
אוֹרי –
'קסום' היא האחות הניו-אייג'ית של 'מאמם'. 'מאמם' נאמר על פלטפורמות ועם ציפורניים בנויות ומנצנצות בעוד 'קסום' נאמר במבט מצועצע עם חצאית לבנה מתנפנפת וגופיית בטן לבנה גם היא.
אבל אני לא מסכים לחלוטין עם הדמוקרטיה של השפה. זה נכון שבגדול היא נקבעת ומנותבת על ידי ההמון אבל יש מוקדי כח בעלי יכולת השפעה גדולה בהרבה מגודלם היחסי. למשל – מאיפה ניקח את הסלנג ואיך נטה את הפעלים החדשים, מאנגלית או מצרפתית, מגרמנית או מערבית?
אורן
אוקטובר 4th, 2007
על חצאית מתנפנפת וגופית בטן, שתיהן טבולות כדין בערב ט"ו באב, אפילו אני הייתי אומר "קסום". אבל לא על בית קפה סתמי.
בעניין הדמוקרטיא – הנה לך דוגמא לקיצוניות הביטוי. "לא מסכים לחלוטין" לעומת "זה נכון שבגדול…"
למעשׂה, הפער בין עמדותינו קטן מאד. גם בדמוקרטיא, גם אף אם לו הישירה שבישירות, תמיד יהיו מוקדי כח בעלי יכולת השפעה גדולה בהרבה מגדלם היחסי.
קח לדוגמא את האקדמיא ללשון. יש לה עמדת כח משמעותית מאד לגבי העברית, למרות שמספר חבריה זניח לעומת כלל ציבור דוברי העברית. אז הם הצליחו להכניס לשימוש את "קלטת" במקום "קסטה". אבל שׂח-רחוק הוא צירוף בלתי-מובן להמונים, ו"קצרדש עצמונע" הוא שאלת טריוויא (אם לא נולד מלכתחילה כבדיחה). ומי החליט מה יתפוס ומה לא? הציבור. באורח בלתי-מודע ודמוקרטי לחלוטין.
ד"ר אוֹרי אמיתי
אוקטובר 5th, 2007
בטח שהיינו אומרים 'קסום' כי זו מילה אמיתית עם משמעות מסויימת ויש מצבים שבהם היא באמת מתארת נכוחה את המציאות או ההרגשה (אם כי אני לא בטוח שט"ו באב זה הזמן הזה).
אגב, ב"לא מסכים לחלוטין" לא התכוונתי לביטוי קיצוני. התכוונתי שאני לא שלם עם הטיעון הדמוקרטי – "לא מסכים לחלוטין" ולא לביטוי קיצלוני כמו "לחלוטין לא מסכים", אולי היה יותר מדוייק לומר "לא לחלוטין מסכים" (על משקל "לא לגמרי מסכים")
:-(
קצרדש נשמע כמו בדיחה פנימית של כמה יקים מהאקדמיה. אני מכיר את חלקם וזה בהחלט מתאים להם. וברצינות, לאקדמיה השפעה זניחה, לעומת הצבא או תוכניות טלוויזיה ואפילו 'גלובים' (ע"ע).
ולסיכום – העמדות שלנו באמת קרובות מאוד.
אורן
אוקטובר 5th, 2007
לד"ר אורי אמיתי – הזמן בשל להזים שמועות שווא שמסתובבות בציבור מזה דורות:
המילה "שח רחוק" היא המצאה של איתמר בן-אב"י. היא מעולם לא היתה הצעה רשמית של ועד הלשון או של האקדמיה שירשה אותו.
ד.ט
אוקטובר 7th, 2007
דוגמאות יפהפיות.
מצאתי את עצמי מצטט אותן כמה וכמה פעמים בסופה"ש.
תודה.
nakamir
אוקטובר 14th, 2007
תודה לך, nakamir :-(
אורן
אוקטובר 14th, 2007
[...] pas (ומי שזה מצלצל לו מוכר זה כי כבר ציטטתי את הדוגמא הזו כאן). בעבר, לפני מאות שנים, השלילה הצרפתית הייתה פשוט ne – [...]
שום שרוכי נעליים: Negative Polarity Items
נובמבר 1st, 2007
נראה לי שזה סוג של פילוסופיה אבל אני כבר לא בטוח
חופשה בחו"ל
ינואר 31st, 2008
חופשה בחו"ל-
אני ממש לא אוהב כשמשתמשים בבלוג שלי לקידום אתרים מסחריים, בטח לא כשהתגובה בכלל לא עניינית. הרשיתי לעצמי לשנות את הלינק שהשארת כדי שלא יוביל לשום מקום.
בפעם הבאה התגובה תימחק וכתובת הדואר האלקטרוני וה-IP יפורסמו במקום.
אורן
ינואר 31st, 2008
[...] את תפקידו של השטן המקטרג ובמצח גבוה ומקומט אני מלין (בהשלמה) על שקיעתה של השפה תרבות בכלל ושל התרבות העברית בפרט [...]
מדובשו ומעוקצו – לפני המקום, חיים באר
אוגוסט 13th, 2008