מדע בזיוני

ב'רעש לבן' של דון דלילו יש איזה אסון תעופה. מטוס כמעט מתרסק ונוחת בנחיתת חירום (אחד הפרקים המצחיקים בספר) שבסופה יוצאים הנוסעים אל הטרמינל, עדיין המומים, ומתקבצים כולם סביב איזה זקן שמתאר את מוראות הטיסה. הניצולים מקשיבים בפליאה וברוב קשב והבן (או הבת, לא זוכר) של הגיבור שהגיעו לקבל את פניו בטרמינל לא מבין למה הניצולים מבזבזים את הזמן בהקשבה לזקן שמספר להם את מה שהם חוו בעצמן לפני כמה דקות. הגיבור, פרופסור לתקשורת או משהו כזה, מסביר לבן שככה זה היום – אנשים כבר לא חווים בעצמם אלא צריכים שיספרו להם את החוויה שלהם.

לא ברור לי עדיין למי הפוסט הזה מיועד – לאנשי קהילת הוורדפרס שהיו שם בגופם או ברוחם וממילא מעודכנים בכל משפט שנאמר שם, או לקהל הרחב (שגם הוא לא קורא את הבלוג הזה). ולא ברור למה אני צריך לכתוב על הוורדקמפ, אבל אתם יודעים – אני תורם את האסימון שלי – איך אמרה לורל ונפוסן, הדוברת של ה-key-notes – הכל טמון בנקודת המבט. כדאי גם להבהיר ולציין שהאנלוגיה לדלילו לא עושה חסד עם הכנס שכנס הוורדקמפ היא ההפך הגמור מתאונה ונחיתת חירום. הייתה הפקה פצצה ואני רוצה להודות לכל המארגנים ובראשם טל גלילי ששיחקו אותה והרימו אירוע מוצלח ביותר עם הענות מרשימה של דוברים, מאזינים וספונסרים.

ועכשיו לעייסק – הנה כמה התרשמויות כלליות:

1.
לכנס הגעתי לבד ולא הכרתי אף אחד (חוץ מכרמל). התרשמתי שהקהל היה מורכב מקליקות, היה אפשר לאבחן כמה קבוצות שונות – העיתונאים, אנשי העסקים, והמפתחים (כלומר הגיקים, אבל למה לומר גיקים - אחר כך אני ארצה עזרה ותמיכה ויתנו לי בעיטה בעכוז). או שלזה מתכוונים כשמדברים על קהילת הוורדפרס.
למזלי מצאתי שם עוד נפש חסרת קליקה וחסרת זיהוי – בלוגרית בארון שלא הסכימה לחשוף את הבלוג ואת שאר השלדים שבארון – מסתבר שזו גם היחידה שהצליחה להירשם לכנס בלי שם אמיתי ("חמקת לי מתחת לרדאר," אמר לה טל). זה כמובן מעלה את השאלה למה בכלל היה צריך זיהוי בהרשמה – כתיבה בשם נותנת קרדביליות, כתיבה אנונימית יכולה לתת אותנטיות. והבלוגרים בסה"כ אוהבים לפלרטט עם האנונימיות.

2.
הייתי ברוב המכריע של ההרצאות (טוב, בחלק מהזמן ישבתי שם ועבדתי) וכל הרצאה או פאנל תרמו וחידשו לי משהו, אבל הפאנל המעניין מכולם הוא דווקא זה שיצא מכלל שליטה: 'וורדפרס זה לא רק לגיקים'. הפאנל היה צריך להיות מסע אוונגליסטי מתוזמן שנועד להמיר אנשים לדת הוורדפרס (את מסע הצלב התחילה לורל כבר במושב הפתיחה). הכל הלך חלק עד שמיטל שרון, אחת מיושבח הפאנל פצחה שם בנאום על תלאותיה המרובות בהקמת הבלוג ועל חוסר התמיכה. יכול להיות שהיא הגזימה – לא לוקח ארבעה חודשים להרים בלוג אבל היא הייתה זו שזרקה את האבן הראשונה ואמרה ללא כחל ושרק שוורדפרס זה לא כל כך פשוט ולמעשה זה לא "לוקח חמש דקות" וזה דווקא כן לגיקים. זה היה יפה ואמיץ מצידה וגם משעשע כשהאוונגליסטים נאלצו להתפתל קצת ולהודות שגם וורדפרס לא עם ברירת מחדל של רקע וורוד. (דיסקליימר: בלוג זה [פעיל חודשיים] פועל על פלטפומת וורדפרס ולמרות המהמורות והג'עג'ועים – כותב בלוג זה מבסוט מהפלטפורמה, אבל מהמורות וג'עג'ועים יש).

3.
במסגרת מסע הצלב חזרו כמה וכמה פעמים על אמירות בסיגנון – "עוד מעט לכל אחד יהיה בלוג" ו"צריך להפיץ את הבשורה" (בשורת הבלוגים ובשורת הוורספרס). האמת – אני לא משוכנע. אני לא משוכנע שלכל אחד יהיה בלוג וכמיטב המסורת היהודית – ביסודה אנטי-מסיונריות - אני לא חושב שצריך לעודד כל אחד לכתוב בכלל או לכתוב בוורדפרס. תראו מה קורא בישראבלוג. זה הזמן להביא את הקישור הנושן לאפיק 2014 – היום בו הניו-יורק טיימס יורד מהרשת. אני מניח שרובכם מכירים את הסירטון שמדבר על התפוצצות המידע ואובדן הקרדיביליות של הרשת, אבל לכל מי שלא מכיר – סרטון חובה). מה שכן - זה יקדם לי את הקריירה – הרבה בלוגים ועודף אינפורמציה יכריח שימוש מאסיבי בעיבוד שפה טבעית.

4.
ומילה קטנה על לורל. ללורל יש המון מה להגיד ולנו (לי) יש המון מה ללמוד ממנה על בלוגים וטכנולוגיה. היא גם עושה רושם של אישה מאוד נחמדה, אבל לי עצמי קצת הפריע ההגשה. זו לא הייתה האנגלית אלא האמריקאיות, או מה שאני מכנה "תסמונת הסיטקום". בסיטקומים האמריקאים מסמנים לנו – הצופים מתי לצחוק. לא עושים את זה בהנפת שלט כמו לצופים באולפן וגם לא בצחוקים שתולים שאומרים לנו, היושבים על הספה שכאן-ברגע-זה-היה-פאנץ'-ותראו-יש-צחוקים. בסיטקומים אמריקאיים מסמנים בדיחה בהעווית פרצוף ושינוי טון דיבור. דמיינו למשל את רייצ'ל, צ'נדלר או ג'ואי מ'חברים'. וזה בדיוק מה שהפריע לי אצל לורל – שינויי הטון האלו שלא נותנים לי להבים לבד שהייתה כאן בדיחה דק-מן הדק. סוג של קרדיט למאזינים. אולי זה רק אני, אבל הסגנון האמריקאי הזה קצת הפריע לי להקשיב.

אלו היו מאה ועשרים שניות של התרשמויות אישיות מהכנס. וכן, שוב תודה למארגנים שהקדישו מזמנם וממרצם להרים את היום הזה. טוט-זינס.