מדע בזיוני

באמת שתכננתי שהפוסט הבא (כלומר הזה) יעסוק בנושא שמטריד אותי לאחרונה – אופטימיזציית קוד על חשבון אלגנטיות ואופטימיזציית קוד ואלגנטיות בתיכנות מחקרי-אקדמי. אבל זה פוסט רציני וכבד שצריך להיות מגובה בנתונים על זמני ריצה. הפוסט הזה עדיין מתבשל על אש קטנה ועד שיבשיל - הרבה יותר קל לתת אוסף לינקים למקרים מהחדשות. למשל פרטיות גולשים והקלות הבלתי נסבלת של הסגרת פרטי גולשים (לורי דרו שדחפה את הילדה מייגן להתאבד).

לפני כמה ימים פורסם שגוגל הסגירה פרטים אישיים של גולש שנחשד בהוצאת דיבה. את הסיפור המלא והמלומד תקראו אצל עפי פוכס קודח ושו"ת והשורה התחתונה היא שגוגל פעלו על פי צו בית משפט והסגירו פרטים לאחר שהנתבע לא הגיב לקריאות להזדהות, לא הופיע בבית משפט והתעלם מכל פניה אליו.

היום למדתי על מקרה אחר – לורי דרוּ, אישה אמריקאית שדחפה ילדה להתאבדות דרך צ'אט, לא תועמד לדין. המקרה הזה די מזעזע ובכל זאת אי ההעמדה לדין כנראה מוצדקת (את הפרטים למדתי מהדיווח המקוצר ב-YNET ומהדיווח המעמיק יותר בבלוג ב-WIRED, ועל הפרטים האלו אני מסתמך).
בסיפור הזה יש כמה נקודות מעניינות שנוגעות לפרטיות, לכוחם ותפקידם (?) של הגולשים ולקלות הלחיצה על המקלדת.

נתחיל מלורי דרו – אישה מופרעת ואובססיבית שגרמה למותה (התאבדות, זוכרים?) של מייגן מאייר. המגיבים באתרי החדשות והבלוגרים קוראים למצות עימה את הדין. את לורי אני דווקא רוצה לשים בצד. לא שהיא לא טיפוס מתועב אבל על פי הפרטים הידועים באמת אין סיבה להעמיד אותה לדין. איך אמר השריף המחוזי: "זה גס ואולי ילדותי, אבל אין עילה להעמיד אותה לדין". אז נסכם בזה שלא נזיל דמעה אם תדרוס אותה משאית ועכשיו נסיט ממנה את הדיון.

מסקנות המשטרה על היעדר עילה להעמיד אותה לדין התקבלו על בסיס תמלילי הצ'אטים ונראה שלסיפור הרקע והזהות של דרו לא הייתה השפעה על ההחלטה (בטח לא השפעה חיובית). לאור זאת – למה בכלל צריכה המשטרה לדעת את זהות האישה האנונימית שמאחורי הצ'אט? הקלות הזו בה המשטרה (והעיתון שסרב לפרסם את השמות) השיגו את הפרטים היא מטרידה ממש. היום אלו הפרטים של אישה מנוולת (אך ללא אשם פלילי) ומחר אלו הפרטים שלי ושלך – חשודים חפים מפשע. יֵשֶב היועץ המשפטי של התביעה, יקרא את התמלילים ויבקש צו לחשיפת הפרטים רק אם יש בסיס לכתב אישום.

וכאן אני מגיע לנקודה השניה והיא אחריותם של הבלוגרים על (אי) עשיית הצדק. השם של האישה הושג ופורסם על ידי בלוגרים מזועזעים שמחו נגד מדיניות העיתון שצינזר את השמות ורצו להתנקם בלורי (לא שלא מגיע לה). ובכל זאת – הפרטים שפורסמו לא אומתו ויכלו להשיות שגויים. מעבר לכך – לורי החלה לקבל איומים על חייה, מפגינים הסיתו לשרוף לה את הבית ושמשות נופצו בביתה. זו הגרסה המודרנית של צדק בכיכר העיר. זו גם הגרסה המודרנית של לינץ' אנרכיסטי. אותי זה מפחיד.

שימו לב לסיפור הבא – צדק גולשים? לא בטוח. הסיפור עוסק טלפון סלולרי עם מצלמה שנגנב ממכונית חונה. הגנב וחבריו השתעשעו במצלמה בלי לדעת שמותקנת שם תוכנה שמעלה את התמונות לחשבון האינטרנט של הבעלים. הבעלים שש על התמונות כמוצא שלל רב, גילה את שמו של הגנב והחל במסע השמצות אינטרנטי שכלל איזכור שמו באתרים גיזעניים ופרסום התמונה עם השם באתרים פורנוגרפיים. זה נראה כמו מסע נקמה מוצלח ומוצדק עד שהתברר שהבחור המצולם הוא קטין תמים שאימו קנתה את הטלפון בחנות יד שניה…

מקרה דומה אירע בארץ לפני כמה שנים כשבאימייל הופצה תמונה של צעיר עליו נכתב שהוא הטריד מינית והתמונה מופצת כנקמה. התמונה התפשטה בצורה וויראלית ואפילו אורית קמיר, המשפטנית הדגולה (לכאורה) ולוחמת זכויות האדם, פירסמה את התמונה בִּבְלוֹגהּ ואף שיבחה את הצעירה על התושיה במאבקה במטרדי הנשים. אלא שהתמונה כנראה פוברקה על ידי בחורה שואפת נקם שהחבר שלה עזב אותה…

המקרים האלו רק מדגימים את הקלות הבלתי נסבלת של הלינץ' האינטרנטי (הלא מוצדק) ואת הבעייתיות שבלינץ' (מוצדק ככל שיהיה) וגם את הגלישה של הלינץ' מהווירטואליה לריאליה. אבל מה שבאמת מטריד אותי הוא הקלות בה פרטים האישיים מוסגרים (ודולפים) שלא לצורך. פרטיות אהובתי – אייךּ?!

[וכאן ב-WIRED יש פולו-אפ ודיון על פרטיות ולינצ'ים]