מדע בזיוני

מעניין. אולי זה אפילו נכון.

הבלוג של אורן צור-

אורן הוא:
-עוד קורבן של הסטטיסטיקה
-נכשל במבחן טיורינג

בפסח הזכרתי את מעשה ביטול החמץ כתופעה מרתקת של דיבור שמשפיע על המציאות – יש חמץ אבל בשבילי הוא לא קיים. ה"השפעה" על המציאות ברורה במישור הרציונאלי של גילוי הדעת – החמץ חשוב בעיניי כעפר, אני מפקיר אותו ולפחות בשבילי הוא לא קיים. גילוי דעת ותוּ-לא. תיאוריית 'גילוי הדעת' היא פשוטה ובמידה מסויימת גם פשטנית והיהדות, שעוד מראשיתה מקיימת פלירט עם כוחן היוצר של המילים סובלת (או אולי דורשת) גם הסברים אחרים.
תומר פרסיקו, שמשלב ידע, ביקורתיות ופתיחות נענה לבקשה וכותב על ביטול חמץ ועל כוחן של המילים ביהדות. כלומר על פי תפיסות מסויימות ולא בלתי קונוונציונליות.
מכאן והלאה המקלדת לתומר.


——————-

בעברית "דבר" הוא גם חפץ וגם דיבור, ובארמית "מילתא" היא מילה ודבר, ואלו שתי השפות היחידות, למיטב ידיעתי, שבהן יש קשר הדוק כל כך, וטעון כל כך במשמעות, בין השפה ובין עולם התופעות. אבל הרי לא צריך ללכת רחוק יותר מהפסוקים הראשונים בספר בראשית כדי להבין שבעברית המילים יוצרות מציאות: אלוהים בורא את העולם באמירה. המיתוס הקוסמוגוני היהודי לא עוסק במלחמות אלים או זיווגים של מהויות קמאיות, אלא באל אחד שמוציא מפיו מילים הרבה – ומהמילים יוצאת המציאות. מאוחר יותר, אחד הדברים הראשונים שאלוהים מורה לאדם לעשות הוא לכנות את בעלי החיים בשמות: השם משלים את הוויתם – ללא מילה שדבוקה להם מציאותם מוטלת בספק. אורן כתב גם על בוני מגדל בבל שבעזרת השפה ניסו להיות אלוהים והעונש – בילבול השפה.

העברית, כמו הסנקסריט (ושלא כמו היוונית והלטינית) היא שפה קודש שבה נברא העולם, ולכן כל דבר באותיות חשוב: צורתן, צליליהן, סדר חיבורן למילים וסדר חיבור המילים למשפטים. מה שפחות חשוב זו משמעות המילים – לכן שבעים פנים לתורה. התורה היא אחת ואין לשנות בה לא תג ולא תו, אבל פרשנויות עליה אפשר (וצריך!) להעלות. ביוונית ובלטינית מאוד חשובה המשמעות של המילים (חשובה למפרשי התנ"ך, למשל), וצורת האותיות או סדרן לא חשוב כלל (כתב על זה מאמר מבריק פרופ' יוסף דן בספרו "על הקדושה"). גם משום כך, ואם יורשה לי לרגע לערוך הפשטה מעט גסה, מה שחשוב לנוצרים הוא במה אדם מאמין (הרובד הסמנטי, הפנימי של הקיום), ומה שחשוב ליהודים הוא מה הוא עושה (הרובד הסמיוטי, החיצוני, הצורני – קיום מצוות).

בעברית, כאמור, התפיסה של השפה היא מאגית: השפה היא מכשיר ליצירת מציאות, ולא רק כלי לתקשורת הנושא משמעות. כל זה מחייב גם את העברית להיות שפה אלוהית, אפילו: שפתו של האל. היא אינה, כמובן, נתפסת כקונבנציה חברתית שנבנתה בתהליכים תרבותיים-היסטוריים. היא היתה קיימת לפני היות העולם וקיומה אינו תלוי בקיומו. אין יותר פשוט מלראות את התפיסה המאגית בלחש "אברא כדברא", שייתכן שתרגומו (מארמית משובשת): 'אני אברא תוך כדי דיבור'.

———-

"ביטול חמץ" הוא כמובן ביטוי הלכתי אחד לאותה תפיסה. אנחנו יוצרים מציאות במילים, ואורן כבר כתב לא מזמן על ספרו של ג'ון אוסטין 'איך עושים דברים עם מילים'. התפיסה הזאת במקורה לא קבלית, אלא נובעת מהקומון-סנס היהודי (וכאמור, לעיתים גם ההודי) שדברים נוצרים על ידי דיבור. אבל מובן שהקבלה קפצה על התפיסה הזאת כמוצאת אוצר של אור גנוז. דוגמא נאה לכך היא כתבה שפורסמה בשבוע שעבר, על ספר מתכונים של הרב כדורי, ובו מני לחשים וכשפים לשימוש יומיומי (זיווג, פרנסה, איחוי קרום הבתולין – דברים שכולנו צריכים). לענייננו מה שמעניין בספר הוא השימוש בשמות קודש, הן של מלאכים שונים והן של האל.

התפיסה היא שידיעת שמה של ישות מעניקה ליודע כוח עליה, ויכולת לכפות אותה לעשות כרצונו. השם, אם כן, איננו צרוף הברות שרירותי שדבוק לדבר, אלא מבטא את מהותו – ועל כן מאפשר גישה אליה, ואליו. השם הוא הדבר, וזו שוב תפיסה שבשביל העברית היא עתיקה מאוד וממש מובנת מאליה. ואכן, כבר בתורה אנחנו מוצאים שאלוהים מגלה למשה את שמו, ובכך מסמיך אותו לדבר… בשמו. ולכן גם אסור לומר את השם המפורש: לא כי הוא מציין את האל, אלא כי הוא במידה רבה הוא עצמו. הוויתו. זה הרי ההיגיון שעומד מאחורי הקריאה "ברוך הוא וברוך שמו" – אנחנו כל כך אוהבים את אלוהים, שנברך אותו כפל ברכה: פעם אחת אותו, ופעם שניה את שמו, שהרי גם שמו הינו הוא. ועל כך, בעוד דוגמא למילה שמשפיעה (אנחנו רוצים לקוות) על המציאות, נאמר אמן.

20 תגובות עבור “ביטול חמץ – אברא קדברא ונאמר אמן”

  1. יפה מאוד! בלי התפלפלויות מיותרות אלא הצגת הדברים בצורה ברורה ויפה. אולי הדבר היחיד שחסר כדי להמחיש את עומק משמעות הדיבור ביהדות הוא תרגום אונקלוס בבריאת האדם: ויהי האדם לנפש חיה, מתורגם: לרוח ממללא. כלומר, זו עצם ההויה בהיותו אדם, מותר האדם מן הבהמה, הוא מסוגל לדבר! כמובן, אפשר לקבל את הדיבור כסימפטום ליכולת הבנה ברמה מורכבת מספיק, אבל הבחירה דווקא בדיבור כמציין מעידה על חשיבותו.

    יחזקאל

  2. פוסט מצוין, מנומק ויפה, ואכן "אברא כדברא", יש שגיאת כתיב בכותרת :-)

    ואגב, לא יפה להשתמש בקיפול, מנסיוני (והעדפתי האישית) רוב הקוראים דרך רססים מעדיפים את כל גוף הפוסט ברסס, ולא רק את תמציתו.

    עירא

  3. אני מניח שהתפיסה שמילה מייצרת עוצמה וידיעת שמה של ישות מעניקה שליטה עליה מוטמעת איפשהו בתודעה (הקולקטיבית?) האנושית. לראיה עשרות דוגמאות מהמיתולוגיה והספרות: עוץ-לי-גוץ-לי (רמפלסטילטסקין), במיתולוגיה הנורדית קריאת שמה של הישות המיתית ניקס (nix) היא אחת הדרכים הבודדות להכריעה, העיסוק האובססיבי של דמונולוגים בקלסיפיקציה של דמונים וחיקרתם שמם על מנת לשלוט בהם ולתמרן את כוחם. אפילו במשחקי תפקידים כמו מבוכים ודרקונים יש כמה נקודות יתרון בקרב לזה היודע את שמה של המפלצת הלוחמת בו, אם אני זוכר נכון מהחוקים של כמה משחקים ששיחקתי בעבר.

    מאמר מרתק ונושא מרתק. תודה רבה על הפרסום.

    richtexteditor

  4. הפיסקה האחרונה מדברת, למעשה, על "קבלה מעשית" בלי לקרוא לה בשמה. במהלך השנים הוטלו חרמות על מי שמתעסק בה בלי כלים נכונים שהוגדרו על ידי הקבליסטים שקדמו והעבירו את התורה ליחידים ובודדים. דוגמא רעה לעניין ניתן היה למצוא לאחרונה בכת המתעללת בילדים אשר בנוסף למילים ולחשים השתמשה גם באמצעים פיזיים להשפעה על המציאות.

    ישי

  5. צרור תגובות:

    עו"ד ווינרוט בראיון ארוך ומרתק במוסף הארץ: "אפילו השפה אינה מייצגת של המציאות כפי שהיא מתיימרת להיות, אלא היא מכוננת אותה". ראיון שלא ישאיר אתכם אדישים:
    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/979371.html

    עירא –
    זו לא שגיאת כתיב בכותרת אלא כוונת מכוון – בשיח העברי אברא קדברא נכתב בק' ווהוא כבר מנותק מהמקור הארמי.
    לגבי הרסס – אני אישית מעדיף תקציר, אבל דווקא אשמח לסקר קטן ומנויי הרסס יכולים להשאיר תגובה או לשלוח אימייל.

    ישי –
    יש לנו את הכלים – אנחנו בני שלושים, נשואים, לא התגלחנו יומיים ואנחנו צדיקים וטהורים. וברצינות 1: זו הצגה של גישה לגיטימית ביהדות – גישה איזוטרית במובן של תורת הסוד אבל לאו דווקא איזוטרית במובן 'שולית'.
    2. ככל הנראה, ביטול חמץ ומופעים הלכתיים נוספים (הלכה למעשה) משקפים זרמים קבליים חבויים. זה כאן, גם אם לי אישית קשה עם "קבלה לעם" ואני מתיחס לזה כאל אסתטיקה ולא בהכרח מהות.

    RTE –
    הקישור למיתולוגיות השונות ולמישחקים באמת מעניין. תודה.

    וכמובן תודה לתומר שתרם את הפוסט.

    אורן

  6. שאלה של הדיוטית שלא ממש קשורה לנושא.
    חיפשתי באינטרנט חקר בלשני לסלנג בתקופת המקרא, לא מצאתי ועלו בי כמה שאלות:
    האם השפה המקראית היא יחידה במינה, בלעדית לסופרים, ולא היתה נחלתם של הציבור העממי? שהרי לא ידע קרוא וכתוב.
    האם נכנסה למקרא עגה עממית?
    האם סופרי המקרא היו גאונים?
    מה נשאר מהעברית המקראית ולמה לא כותבים כך היום?
    אני אשמח אם תוכל להפנות אותי למידע על עגה מתקופת המקרא.
    מתנצלת על השאלות שאין בהן זיקה לפוסט

    yael

  7. עוד קישור שהפוסט הזה הזכיר לי –
    לא מזמן יצא לי לקרוא מחדש (חבל שאין לזה פועל נפרד) את הסדרה המופלאה "הקוסם מארץ ים" מאת אורסולה לה-גווין, שקראתי לאחרונה בתור בערך ילד. אין לי מושג מאילו מקורות הושפעה – ואשמח לשמוע אם מישהו יודע – אבל גם שם, ממש כמו פה… העולם נברא במילה, ידיעת "השם האמיתי" של דבר נותנת לך שליטה עליו, ועוד כהנה וכהנה.

    אילן

  8. תודה על התגובות לכולם.

    ריץ' – אכן התפיסה הזאת רווחת מאוד בהרבה תרבויות. זה כנראה משום שלבד מהדגש ששמות על זה המסורת היהודית וחלק מההודית, באמת ישנו קשר הדוק בין השפה שלנו לדרך שבה אנו רואים את העולם, כלומר בין המילים והמושגים להבניית המציאות שלנו. תיאוריה על כך הציע בנג'מין וורף התחילת המאה העשרים, וכתבתי עליו כאן:
    http://www.notes.co.il/tomer/31435.asp

    יעל,
    אני חושב שקשה לדעת מה היה סלנג בתקופת המקרא מפני שקשה לדעת מה היתה בדיוק השפה התקנית. ברור שמילים רבות משפות זרות (ארמית, ומאוחר יותר יוונית) נכנסו לספרי הקודש העבריים, וברור שהיתה עגה עממית לצד זו של המשכילים. ככה זה בכל תרבות.

    האם סופרי המקרא היו גאונים? לדעתי כן. המקרא, לפחות חלקים גדולים בו, הוא לדעת רבים מספרי המופת של האנושות מבחינה ספרותית גרידא.

    מהעברית המקראית נשאר הרבה, אבל כמובן שהעברית השתנתה מאז. בעיקר היא השתנתה ב70 השנים האחרונות שבהן היא מדוברת. לכן כבר לא מדברים כמו בתנ"ך.

    עוד מידע בטח תוכלי למצוא באינצ' העברית ובאינצ' המקראית בערכים על השפה. שם של ספר שעוסק בנושא לא עולה לי כרגע בראש, אבל וודאי שיש כאלה.

    תומר

  9. יעל –
    אין לי תשובות לרוב השאלות אבל אני יודע בוודאות שהיה גם סלנג או לפחות עגות מסויימות בתקופת התנאים. הדים לזה אפשר למצוא במסכת נדרים (י, א) שם יש דיון על מי שנדר נדר אבל לא השתמש בשפה התקנית אלא בסלנג – האם הנדר מחייב 0כי לכך התכוון הנודר) או לא (כי הנדר לא עומד בקריטריונים הפורמליים). זה נקרא כינויי נדרים:
    http://he.wikisource.org/wiki/%D7%A0%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%91_%D7%90
    הנוסח הפורמלי לנדר: "קונם עלי" ואפשרויות הסלנג שברור שהם משחקים עממיים על המילה קונם: קונח, קונן, קונס. נו – סלנג.
    עוד דבר מעניין הוא הדיון על שפה שמופיע שם: "שהרי כל הלשונות אינן אלא הסכמת אומה ואומה, ולא גרעה הסכמת חכמים ז"ל מהסכמתם. הלכך הוו להו מדאורייתא" כלומר הכרה של האמורא בתפיסה ששפות ( ובכללן העברית) הן קונוונציות אנושיות.

    יעל ותומר –
    השפה המקראית השתנתה כבר מזמן. גם התנאים כבר לא מדברים בשפה מקראית, האמוראים לא בשפה תנאית, הגאונים לא בשפה אמוראית וכו'… כמובן שהשינוי הבולט ביותר הוא במאה השנים האחרונות כשהעברית חזרה להיות מדוברת ורלוונטית.

    אורן

  10. ועוד בטותו הקשר –
    משהו שאולי משקף את פערי הגישות:
    מחד, ההלכה שברכות אינן צריכות כוונה ולמעשה בכלל לא צריך להבין את המשמעות של המילים.
    ומאידך – אפשר לידור נדר גם בסלנג ולא דווקא בנוסח הפורמלי.
    (אם רוצים אפשר לתלות את ההבדל גם בסיבות אחרות).

    אורן

  11. מעצבן, כתבתי חתיכת תגובה מושקעת ומשום מה היא לא נקלטה.

    על רגל אחת: לנדרים אין נוסח פורמלי, לכן אין לאן להיצמד והכל לפי לשון בני אדם ועד כמה הדברים מובנים. לעומת זאת, לברכות ותפילה יש נוסח קבוע ומובנה.

    יחזקאל

  12. […] הבנתי נכון את הכוונה, יש הסבר בתגובות האחרונות של הפוסט הזה, נושא הפוסט לא קשור לנושא שהעלתי שם בתגובות. האתר […]

    מתעוררת למציאות » ארכיון הבלוג » בשבחו של הסלנג

  13. To quote from the source of all wisdom (wiki): "…It’s from the Chaldean abbada ke dabra, meaning “perish like the word”." (that's one of several possible sources to Abracadabra)
    That is probably what L K Rowling used for a source to her killing curse in the masterpiece "Harry Potter".

    Of course, the wizard of earthsea is so much better.

    Neta

  14. פוסט יפהפה,
    אבל תהיתי איך זה באמת קשור לביטול חמץ- מה האקט המאגי בביטול החמץ?

    חמוצית

  15. אם איני טועה, גם בהודו יש פילוסוף שמדבר על הקשר בין השפה למציאות – בהרטריהרי. משום מה לא הצלחתי למצוא שום מידע עליו ברשת, אבל אני די בטוח שלמדתי עליו בקורס של פרופ' בידרמן

    שחר

  16. […] פרסיקו מתארח אצל אורן צור וכותב על כוחן של מילים ביהדות ועל תפיסת […]

    The Daily Dolly 11/05/2008 at The Daily Dolly

  17. "ביטול חמץ" – יפה- אבל האם שאלת את עצמך מה משמעות המילה "חמֵץ"? מהו "לא הספיק בצקם להחמיץ"?
    ובכן, לכל מי שחושב ש"חמֵץ" ו"חמוּץ" באים מאותו שורש, שיחשוב שנית. "חמץ" הוא אחי השורש "צמח" (כפי שאפשר לראות, יש פה שיכול אותיות), ושייך למשפחה מסועפת של מילים, שעניינן "גדול" מול "קטן". "חמֵץ" משמעו מה שתפח, מה שגדל. "להחמיץ" בקשר לבצק, משמעו "לתפוח".
    אני מזמינה אתכם להכנס לאתר ריצ'טקסט ולקרוא את המאמר שלי על משפחת המילים הזו, הכוללת לא רק צמח וחמץ אלא גם צמק, קמץ, קפץ, כווץ, צבה, צבא, שפע, שבע, ועוד כהנה וכהנה.
    המאמר מופיע בקטגוריה "עבודות אקדמאיות", תת קטגוריה "לשון עברית". ואגב, כדי שארויח משהו חומרי גם כן, אנא הקלידו על הפרסומת של גוגל (adsense )

    אפרת

  18. […] ובכלל על תפיסת השפה (העברית) כבוראת עולמות. וכך עשיתי. הנה היא בבלוגו. אופרה ווינפרי ואקהרט טולה סיימו את הקורס המקוון שלהם […]

    "His name was Xenu" – סודות הסיינטולוגיה « לולאת האל – תומר פרסיקו

  19. […] למרחב גאול של זיכרון ונצח. בקשר לעניין ביטול החמץ כתבתי לפני שלוש שנים בבלוג של אורן צור, בהקשר לרשימה שהוא כתב […]

    פסח, מנטרה ודיבור « לולאת האל – תומר פרסיקו

  20. דווקא ביוונית אותה הזכרת לגנאי ישנה תופעה לשונית דומה. logos הוא גם 'מילה' וגם 'דבר'. 'מילה' כמו בצירוף 'פילולוגיה' – אהבת המילה, המורה על מדע חקירת הטקסטים ו'דבר' כמו במשפט הפתיחה של הבשורה על פי יוחנן

    יעקב

להוספת תגובה