מדע בזיוני

ובשביל להחשב משכיל צריך לכתוב כמה מילים על אדם ברוך שהלך. לעולמו. אריאנה מלמד, יקירתי, כתבה יפה על דמותו המורכבת של אדם ברוך. אני אוסיף עוד קצת.

1. את אדם ברוך אהבתי לקרוא בשביל להחכים ולהתעצבן. להחכים מהניתוח המדוייק שלו את הזרמים הגלויים והתת-קרקעיים של (סוכני) התרבות הישראלית. תרבות במובן הרחב. להתעצבן מהסגנון הספק אירוני-ספק נפוח (מכובדי-יקירתי) ומסוג קל של התנשאות על הקורא. לפחות שנה שאני לא קורא עיתונים מנייר וכך אני כבר לא מחכים ולא מתעצבן משישי. (אני גם לא קורא נרג').
2. אבל את 'שישי' אהבתי עוד מהגילגול הקודם שלו כמוסף התרבות של גלובס – מוסף שהלך והתכווץ והפך לעמוד אחורי במעריב. אדם ברוך ערך את 'שישי' בגלובס (נדמה לי שזה התחיל כשבועון שקם על חורבותיו של העולם הזה, ורק אז סופח לגלובס). נדמה היה שזה הבייבי שלו. המותג האישי שלו ששמר על השם והלוגו בכל הגילגולים והאכסניות.
3. אהבתי את אדם ברוך כעורך אפילו יותר מככותב. רק בשישי אפשר היה למצוא טורים של דליה רביקוביץ ונתן זך בצד רשימה ארוכה של הרב אהרון ליכטנשטיין. ובצד גם ביקורות מוזיקה וקולנוע משובחות. כשהייתי בצבא והייתי סוגר 28 לרוב, הצ'ופר היה ערימה של מוספי 'שישי' שהיו מחכים לי על המיטה כשחזרתי הביתה.

(התמונה לקוחה מהרשימה של אריאנה מלמד ב-YNET, לינק לעיל, ותוסר על פי דרישה)

4. בצילומי הסטילס לאדם ברוך עיניים חודרות. בצילומים אחרים (טלויזיה, ראיונות) לאדם ברוך עיניים כבויות. כבויות כמו העיניים של גיבורי התרבות האנונימיים, אלו שנזנחו בצידי הישראליות. הוא כתב עליהם בקצרה בפסקאות שישי, מנסה לחלוק להם כבוד אחרון, לתת להם (עוד) כמה שניות בזיכרון הקולקטיבי. כמה שניות של חסד לפני שסוכני הזיכרון של הערוץ המסחרי ימחו אותם מעל פני האדמה. לפעמים הוא כתב עליהם באריכות (דוד אבידן, מקסים גילן, גורודיש …). כתב עליהם וגם על עצמו. מה נשמע בבית, הוא קרא למצבות האלו. (והנה פרק מתוך הספר. פרק על טלוויזיה דווקא. הפרקים האנושיים מעניינים יותר. והנה הוא עצמו מביא תקציר של הפרק על יוסי גנוסר).
5. פעם שמעתי אותו ברדיו. הבן שלו זכה באיזו תחרות ג'ודו (או אולי שחמט?), כך סיפר. מלא גאווה הוא חיבק את הבן שלו וליבו ניצבט ונחמץ, נזכר איך סבא שלו, רב בישיבת 'עץ החיים' במאה שערים, חיבק אותו כשסיפר לו שזכה בתחרות שינון משניות. הילד שלו לא יזכה בתחרות משניות. בזה התמצתה בעיניו ההחמצה הישראלית.
6. לפני שנים, בתמימותי, הצעתי לאדם ברוך מיזם כלשהו. כתבתי לו מכתב והייתי בטוח שהמכתב ייעלם בערימות המכתבים, הקטלוגים, ההזמנות והבקשות אותם הוא מקבל. כשאבא קרא לי לטלפון צעקתי מהחדר שישאל מי זה כי אין לי כח סתם לענות. "זה אדם ברוך" הודיע לי אבא. "זה מעניין," הוא אמר והסביר במתינות כמה בוסרי הוא המיזם ועודד אותי לנסות להגדיר טוב יותר את המטרות, לעבוד קשה על טיוטות, להראות עקביות. הדהימה אותי ההתייחסות הרצינית למכתב, אחד מאלף, שכתב ילד בן עשרים ואחת. הוא היה יכול להתעלם או לכתוב בכמה מילים יבשות שזה-קצת-בוסרי או לא-מעניין או שסתם-אין-לו-זמן. הוא בחר להתקשר, להסביר, לעודד.

את אדם ברוך קראתי בשביל להחכים ולהתעצבן, אבל בסופו של דבר, עם הפוזה והאגו והברנז'ה והמיזמים והביקורת וכושר הניתוח ורוחב הידיעה – בסופו של דבר אני, ש"הכיר" אותו רק מקריאה ומשיחת טלפון יחידה, מסכם אותו כ'מענטש'. נדמה לי שהוא היה אוהב את ההגדרה הזו.