מדע בזיוני

מיון הערימה כלוא בין עמיר לב (חבק אותי, חבק אותי חזק, את אומרת) לבין רמי פורטיס (היפנים המציאו אדם מתוחכם שהורג אנשים מזן מסויים). גם את יונה וולך אני גורר לכאן. למעשה הפוסט הזה מוקדש כולו לחיבוקים. חיבוקים ווירטואליים – תחליפים מכאניים לדבר האמיתי. בעיניי זה לא פחות ממרתק (צריך, כמובן, להתעלם מהבעיות האתיות בשלב הפיתוח). אחרי הפוסט הזה, חלקכם יקראו להוציא מחזקתי את הילד וחלקכם יקראו לא לאפשר לי להמשיך ולעסוק במחקר מדעי. למרות כל זאת, תנו לי להיות פרקליטו של השטן.

ברשימה סופרנני 2.0 שפורסמה היום ב-YNET, מזדעזע הפסיכולוג גיל וונטורה מכך שמדענים יפניים פתחו בייביסיטר רובוטי שאמור לשמור על הילדים בזמן שההורים בעבודה. לרובוט מצלמה וחיישנים המנטרים את תנועות הילד וכנראה הוא מסוגל להגיב בעצמו או לקבל הוראות מההורה. כך הוא כותב:

מגע הורי אינו חשוב. הוא קריטי. "קריטי" במשמעות הדרמטית של המונח: בלי מגע אין התפתחות. אין. גורי לביאה שנמנע מהם מגע אימהי עצרו לתקופה משמעותית את תהליך הגדילה שלהם, פגים באינקובטור שניתן להם להיחשף למגע ידם של ההורים העלו משקל במהירות רבה יותר…

התחושה הראשונה, כהורה טרי, הייתה זעזוע דומה. אבל את מקום הזעזוע תפס זרם אסוציאציות ששינה את התחושות ואת מקום הזעזוע תפסה פליאה, הבנה, סקרנות ומחשבה שאולי הרעיון לא גרוע עד כדי כך.

זה המקום לסייג ולומר שהורה שמעדיף תחליף רובוטי שיחבק את ילדו – מגיע לו. החיבוק, מעבר לתרומה הפסיכולוגית והפיזית להתפתחות הילד, הוא גם מקור הנאה להורה (אני ואני ואני ואני). אין מספק יותר מלהחזיק את נעם, להניף אותו אל-על, להשכיב אותו על החזה, לחוש את החום, את הבעיטות ונסיונות הזחילה העקרים ולבסוף לזכות לחיוך של סיפוק. הורה שמוותר על זה – אולי באמת כדאי להרחיק אותו מהילדים.

קראתי פעם באחד הספרים של אוליבר סאקס (אנתרופולוג על מאדים). הוא מתאר שם בחורה אוטיסטית, מהנדסת במקצועה שחיה בעולם נטול רגשות ומידי פעם זקוקה לחיבוק מרגיע. אבל היא לא אוהבת אנשים. ברוב תושיה היא במתה לעצמה מכונת חיבוקים – מעין תא מכני אליו היא נכנסת והוא עוטף אותה ולוחץ. כך הוא מתאר את זה בקטע.

After twenty minutes or so, she emerged, visibly calmer, emotionally less rigid (she says that a cat can easily sense this difference in her at these times), and asked me if I would care to try the machine.
Indeed, I was curious and scrambled into it, feeling a little foolish and self-conscious - but less so than I might have been, because Temple herself was so wholly lacking in self-consciousness. She turned the compressor on again and filled the master cylinder, and I experimented gingerly with the controls. It was indeed a sweet, calming feeling - one that reminded me of my deep-diving days long ago, when I felt the pressure of the water on my diving suit as a whole-body embrace.

כדאי לקרוא את הקטע המלא מהספר (נדמה לי שזה לא כל הפרק אלא רק כמה עמודים ממנו).

אבל זה לא רק מכונת החיבוקים של האוטיסטים. לפני כמה שנים הציגו היפנים עור מלאכותי עשוי יריעות סילוקון בצפיפויות שונות. יריעות האלו יכולות לצפות זרועות רובוטים ונטען שהתחושה שהן נותנות היא כשל עור אמיתי. עוד צעד בדרך למגע הנחשק עליו מדבר וונטורה.

"התועלת הטיפולית בגידול חיית מחמד הוכחה במספר רב של ניסויים" כותבים החבר'ה מ-MIT. חייות מחמד הן יקרות (וגם מלכלכות) ולפיכך פיתחו ב-MIT את האגבל - דובון מלאכותי עם הרגשה אמיתית. הנה הצעת המחקר שלהם (כוללת דמו): The Huggable: A Therapeutic Robotic Companion for Relational, Affective Touch למען האמת, זה נדמע די מזעזע. אבל אולי זה פועל…

כהערת ביניים, תרשו לי לסטות לרגע מהתחליף להורות, ולעבור לתעשיית המין והרי לנו פירוש מחודש ל'דובי של גוגול', שיר אירוטי של יונה וולך שהפך לשיר ילדים (שן דובי, שן):

שן דובי שן
אתך לי חם
…
אתה עשוי מעור
ואני מזיכרון שלי
שן דובי שן
לך עין מזכוכית
ולי רטוב סתם
שן דובי שן
בשביל שנינו שן
ואני אעשה הכל

לא עוד בובות מין קרות ומנוכרות אלא דובי חמים עם מגע אמיתי, או אולי אפילו מאהבת לא תובענית. שווה, לא?

אבל נחזור לענייני ההורות המהוגנים. ברור (?) שרובוט הוא לא ממש תחליף להורה, אבל האם הוא לא יכול להיות מוצר משלים? נחזור לפגים עליהם מדבר וונטורה. הורה לא יכול לשבת ליד האינקובטור 24/7, אבל אולי יד רובוטית חמימה ואוהבת תוכל למלא את מקומו. או לעשות בייבי סיטר.
תשאלו את בלייד-ראנר, בספרים זה עובד.