מדע בזיוני

מעניין. אולי זה אפילו נכון.

הבלוג של אורן צור-

אורן הוא:
-עוד קורבן של הסטטיסטיקה
-נכשל במבחן טיורינג

בעיקר על שפה ותרבות

בדיוק גמרתי את לפני המקום של חיים באר. תאמרו מֹשכני ונרוצה ואומר לכם שלא אהבתי את הספר. תאמרו ועבדום ועינו אותם ארבע-מאות שנה ואומר באריכות שחבל לי שלא אהבתי את הספר הזה הרווי בסמלים ואלגוריות ועוסק בנושאים מרתקים אבל נמשך ונמשך, כולו גדוש סטיות ומעשיות, ציטוטים ומכמני לשון שמכבידים על העלילה (עלילה?!) והופכים את הקריאה לחוויה מפרכת משהו. גם הדמויות גסות וקריקטוריסטיות, מלבד אולי דמותם של סלומון רפופורט סוחר הספרים וקתרינה זיגל – שני מושאי הפנטזייה של באר. חבל. חבל כי את חיים באר אני מחבב. אני דווקא אוהב אותו כסופר, מעריך אותו כאיש רוח-מתראיין ומחבב אותו כבן אדם (פעם, במעין קולוקוויאום ספרותי אירופאי, אחד מאלו המתוארים בספר, יצא לי לפגוש אותו את רֶבּ חיים רכלבסקי, ללגום בצוותא כמה כוסות שיכר [הוא קולה דאייט] ולדבר שעה ארוכה על ספרים, פוליטיקה ושפה – בעיקר השפה שלו שאובדת בתרגום, אבל המפגש הזה הוא עניינו של פוסט אחר וצהבהב). הפוסט הזה, בכל אופן, יעסוק בעיקר בשפה ובמה שאובד בתרגום מהשפה של חיים באר לישראלית מדוברת.

תוכו אכל – קליפתו זרק

נראה שחיים באר מודע לחולשה של הטקסט ובהבה נתחכמה לו הוא כותב בפרק האחרון "מכיוון שנאמנים עלי דברי הגמרא 'מילתא גנאה דאית בך – קדים אמרה' … לא אנסה לטשטש את הליקויים שמצאתי בכתב היד". כאן הוא מונה שורה של ליקויים אמיתיים (רובם) ומדומים, חלקם סאטירה מבריקה על הטרנדים בעולם הספרות הישראלי כיום. אבל שוב, הפרק הזה נראה תלוש מהספר ואפילו הסאטירה שאמורה להיו אנטי-תזה לעולמות הספרותיים עליהם הוא דיבר משך כל הספר לא קולחת ולא ממש עושה את העבודה, מעין נשיאים ורוח וגשם אַין.

אבל בעל בלוג צנוע זה – תולעת ולא איש, לא מתיימר לעסוק בניתוח ספרותי אלא בענייני שפה ולשון, או ליתר דיוק בענייני תקשורת ונגישות. '.

לחיים באר שפה ייחודית ועשירה, על כך אין חולק. השפה העשירה באה לביטוי בביטויי חז"ל וד"ל אבל גם בעברית "רגילה" – לא מקראית בעליל. מי ייתן כל עם ה' נביאים ומרבית הסופרים כותבים בשפה כזו. אבל לפעמים העושר הלשוני עולה ונובע כבארה של מרים ומאיים להטביע את העולם כמו אותם מי תהום אותם היה צריך לסכור בפיסת חרס [1]. כלומר השפה העשירה, לא רק שלפעמים היא הופכת לטורח אלא שלפעמים היא השטן המתגלה כמחסום מיים בלתי עביר ומעכב את העקידה [2].

כימים אחדים

במסורת המעשיות של חיים באר, אני אסטה מהעלילה ואספר מעשה בהרצאה של מאיר שלו על גיבורי המקרא. שלו סיפר בשעשוע על התגובות שקיבל מעיתונאים, מבקרים ו"הציבור המשכיל" ששיבח אבל תמיד חזר ושאל את אותה השאלה "אבל מה זה השם השה 'כימים אחדים' מה עושה שם ה-כ' הזו ולמה לא ימים אחדים?".
שם הסיפור לקוח, כמובן, מהפסוק "ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה" (בראשית???) – כלומר שבע השנים (ושבע שנות העבודה הנוספות) שחיכה יעקב לרחל. משמעות כבדה מוטלת כאן על כ'.

בקיא בהטיה?

את המובאות החזליות בלפני המקום אפשר לחלק לשלוש קבוצות עיקריות: 1) אלו המהותיות להבנת העלילה, 2) אלו שתורמות רובד אבל אפשר גם בלעדיהן ו3) קישוטים לתורה.

מה שמעצבן בלפני המקום (עם השם רב המשמעות תרתי משמע) הוא שחיים באר מודע לחוסר היכולת של מרבית הקוראים להבין אותו ולכן לפעמים הוא גם מסביר. למשל במפגש הראשון של רפי זוסמן (מוטי זיסר?!) כשאומר זוסמן

"אבוא לפניך במקלי ובמעותי" (עמ' 10) מסביר באר: "כל מי שהתלמוד הוא ספר צפנים שלו [כלומר אתם – קוראים יקרים. א.צ.] … הצירוף "במקלי ובמעותי אינו מטבע לשון גרידא שנועד להעשיר את שפתו של הדובר אלא קוד המתייחס לאחד המעמדים היותר דרמתיים המתוארים בגמרא [למעשה במשנה ולא בגמרא. א.צ.] … נקבע מאז כביטוי לקבלת מרותו של מי שמודים ללא עוררין בסמכותו".

ההסבר בגוף הטקסט מופיע דווקא בהקשר לאחד הביטויים התלמודיים היותר ידועים. אבל מה עם ה'בקיא בהטיה' אותו שולף פתאום באר כשהוא מתאר לא אחר מאשר את עצמו ושם בפי בילקר-בולקר:

"אבל מפניך [חיים. א.צ.] הוא נשמר כמפני אש . ידוע ידע שאתה זקן ובקיא בהטיה וזכרונך עמך וגלגלי מוחך מחשבי חשבונות עד יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים, והמשכילים יבינו". (עמ' 175)

כאן, מעשה ביאליק, כבר יש קריצה ממש מעל ראשם של מרבית הקוראים. "והמשכילים יבינו" קורץ באר ומתכוון לאותם מתי מעט הבקיאים בשיח התלמודי ויודעים שבקיא בהטיה אינו חוקר הספרות והלשון אלא דווקא כינוי לקזנובה היודע לבעול בתולה בלי לקרוע את קרום הבתולין. בילקר-בולקר בעצם רומז כאן ליחסיו המעורפלים של באר וקתרינה. שויין. אפשר להמשיך בסיפור גם בלי להבין את הקריצה הזו ואפילו בלי להבין שבכלל הייתה כאן קריצה. אבל מה יעשה הקורא הממוצע עם המשפט הבא (כמוהו יש בספר לרוב):

"זו שעת הרצונות, רעווא דרעווין כלשון הזוהר השעה שהתכנסו בה חבריו של אבא בבית המדרש ליפתו קרעי חלה בנתחי דג מלוח, קינחו בשנאפס והפליגו אל מרחביו העוטים סוד של חקל תפוחין קדישין כדי לחזות בחברתן של בני היכלא דכסיפין בזיוו של הזעיר אנפין". (עמ' 293)

על הפסקא היפהפיה והמתנגנת הזו ישא הקורא הממוצע משלו ויאמר "WTF?!".
הציטוטים הארמיים מתייחסים לחרוזיו הקבליים של האר"י שנאמרים (על ידי מי?) בארוחות השבת, אבל דומני שאפילו מרבית לוגמי השנאפס ולוחכי הדג-מלוח לא מכירים אותם, ובוודאי לא מבינים את משמעותם.

חשוב לי להדגיש כאן שגם שלמרות שהרגשתי שעליתי על רוב הציטוטים והרמיזות בספר, אני משוכנע שפספסתי לא מעט כאלו – למרות שכבעל רקע דתי וכבזבזן זיכרון על אנקדוטות איזוטריות אני כנראה קהל היעד המובהק.

עכשיו, בדרך כלל אני לוקח על עצמי את תפקידו של השטן המקטרג ובמצח גבוה ומקומט אני מלין (בהשלמה) על שקיעתה של השפה תרבות בכלל ושל התרבות העברית בפרט ועל אחי החילונים (והדתיים) שרחקו ממעיינות מיים חיים (אהמ) וכבר לא מסוגלים לקרוא את עגנון או את מנדלי, אבל במקרה הזה, את כדור האשמה אני מגלגל לפתחו של חיים באר שכנראה שהגזים קצת ויצר ספר קשה לקריאה עד לא-נגיש.

בניגוד אלי, אריק גלסנר דווקא אוהב את השפה הגבוהה של באר המנוגדת ל"מציאות הישראלית הגסה, שמקבלת ביטוי הולם גם בשפה הישראלית העכשווית, שפה שטחית, דלה ונעדרת שורשיות".
והקוראים? מה רבו מעשיך ה' ומה רבה ההפתעה ולפני המקום דווקא בא בקהל בהצלחה יתירה. בחנות הספרים (סטימצקי, דיזינגוף סנטר) אמר לי המוכר שאינו חשוד כאחד מאנשי שלומינו מניחי התפילין שזה אחד הספרים הטובים ביותר שיצאו לאחרונה בעברית. הרשת מלאה התייחסויות חיוביות למכביר ובכלל, נדמה שהספר מגיע בתקופה של רוויה מהספרות הדלה ונטולת השורשים ועונה על איזה צורך לשפה עשירה מתובלת ביידישקייט. אין לי מושג איך לגשר על הפער הזה בין השפה הלא נגישה להצלחה של הספר. אולי הפוסל במומו פוסל ואני סתם ממעיט בערכם של מרבית הקוראים ואולי יש הסבר אחר. ואולי בכלל באתי לקלל ונמצאתי מברך.

8 תגובות עבור “מדובשו ומעוקצו – לפני המקום, חיים באר”

  1. דווקא עם הציטוט האחרון הסתדרתי יפה (את הראשון מבין השלושה סביר שהייתי מפספס בלי ההסבר שלו – אני מכיר את הסיפור אבל סביר שהייתי מפספס את ההפניה, על השני אני שומע כאן פעם ראשונה), יכול להיות שדווקא ציבור הדתל"שים שהשתעמם בתפילה והלך לחפש דפים מעניינים יותר בסידור הוא זה שיסתדר עם זה הכי טוב ;)

    MuyaMan

  2. אהבתי את "בקיא בהטיה" (ועוד "בקיא" באל"ף), זה נשמע שם טוב לבלוג.‏

    אין חסיד ראוי לשמו שלא יגיד/ישיר את חרוזי האריז"ל כל אחד בסעודה המתאימה, רובם גם יודעים אותם על פה. כמה מבינים? שאלה קשה. השאלה איזו רמה של הבנה תדרוש. אם תרצה הבנה של מהות זעיר אנפין, אלו בודדים, מומחי הקבלה, אם תסתפק בהבנה כללית של מילים מצויות, הרבה יבינו.

    יחזקאל

  3. מויה –
    במקרה הזה אני לא הייתי תולה יהבי בדתל"שים.

    יחזקאל –
    לא ידעתי שהחסידים מקפידים על החרוזים.
    אגב 'בקיא' – בגללך הלכתי לבדוק שוב. אצל חיים באר זה 'בקי' בלי ה-א'. בגמרא זה ברבים: 'בקיאים'. בעברית אפשר גם וגם אם כי 'בקי' כנראה נפוץ יותר, למרות שנראה לי שעם א' דווקא נכון יותר שהרי 'נקי' (בלי א') הופך ל'נקיים', בעוד ב'בקי(א)' הופך ל'בקיאים' ולא ל'בקיים' כלומר יש א', אבל אני לא באמת מבין בזה. זה אכן שם טוב לבלוג ולמה באמת שלא תאמץ אותו לבלוג השפה וטכנולוגיה שלך? ראיתי שם את הדיון השמות עם נמרוד…

    אורן

  4. לגבי בקי מול בקיא – יכול להיות שזה כמו נוסחא/נוסחה. למיטב ידיעתי, שתי הצורות נכונות, והריבוי שלהן בהתאמה הוא נוסחאות/נוסחות.

    MuyaMan

  5. כמו שמויה-מאן אמר, בקיא זו הצורה היותר ארמית, כמו הרבה סיומות אל"ף, ל*דוגמה*: טבלא, נוסחא, קופסא וכו', כשבעברית צורת הכתיבה המקובלת היא בה"א, בצורה עברית יותר. צורת הרבים, במין מוזרות, נשארה בעיקר כריבוי הצורה הארמית, וה*דוגמאות*: טבלאות, נוסחאות, קופסאות וכו', אף שגם צורת הריבוי ללא האל"ף נחשבת כתקינה (גם אם לעיתים נראית מוזרה לקורא המצוי): טבלות, נוסחות, קופסות וכו'.

    בעניין השם, אכן רמזתי בעיקר בשביל הבלוג שלי, שים לב שבמה שכתבתי אפשר לקרוא "לבלוג" כשהלמ"ד בפתח, בצורת מיודע.

    למעשה לא אקח אותו משתי סיבות:
    א. אני לא הולך לשנות את השם כ"כ מהר, קודם אתן לבלוג להתפתח קצת עד שארגיש מה מתאים.
    ב. כחרדי, גם אם לא אכפת לי לצחוק מרמיזה שכזו, לא אשתמש בה בעצמי, בוודאי לא במקום שאמור לשמש כייצוג האינטרנטי שלי.

    יחזקאל

  6. בשבת נזכרתי שאהוד בנאי שר שני בתים מהחרוזים של האר"י בסוף השיר רחוב האגס 1.

    ועוד הערה קטנה, מהפוסט אולי משתמע שאני דווקא עליתי על כל הרמזים והציטוטים בספר. אני מניח שזה לא נכון והנקודה היא שבטח גם אני פיספסתי לא מעט למרות שלכאורא (ב-א') אני קבל היעד המובהק שדווקא אמור להבין (הוספתי את ההערונת הזו גם בגוף הפוסט).

    אורן

  7. קשה לתפוס את כל הרמיזות והציטוטים בספרים מעין אלה, זה ברור. בכל קריאה מגלים עוד כמה, וכמובן שגם אדם דתי יודע ספר מנעוריו עלול לפספס לא מעט במקרה שהסופר הכיר חלק מסויים במקורות שהקורא (עדיין) לא מכיר.

    לכאורה התבדחת, שהרי גם בתלמוד המילה כתובה בה"א. http://64.233.183.104/search?q=cache:vdO6YP1YZIAJ:kodesh.snunit.k12.il/b/l/l3204_054a.htm+site:kodesh.snunit.k12.il+%D7%9C%D7%9B%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%94&hl=iw&ct=clnk&cd=1

    יחזקאל

  8. […] ומעוקצו. כתבתי בגבהות מצח על לפני המקום של חיים באר והתלוננתי על […]

    מיון ערימה 1.7#

להוספת תגובה