מדע בזיוני

הכותרת הלכאורה גזענית הזו היא כמובן פרפרזה על דיוק אלינגטון:

…I contend that the Negro is the creative voice of America, is creative America, and it was a happy day in America when the first unhappy slave was landed on its shores….
…We're the injection, the shot in the arm, that has kept America and its forgotten principles alive in the fat and corrupt years intervening between our divine conception and our near tragic present.

הוא אמר את זה ב-1941 אבל נראה שאין מתאים מזה היום. עוד כמה פיסות הקשר מהנאום של דיוק תמצאו כאן.

ולמה בכלל לכתוב על פוליטיקה, אתם שואלים. ובכן - בדיוק כמו הכלב המלקק - כי אני יכול. אני כותב בלוג משמע אני יכול.

האמת שהפוליטיקה זה רק תירוץ - תירוץ לתת כאן כמה שירים אמריקאיים שאותם לא שמעתי ביומיים האחרונים בחגיגת הברוס ספרינגטין ושות' בתחנות הרדיו. אבל קודם קצת פוליטיקה.

לאומאמה חיוך של מנצחים. זה אחד מסימני ההיכר שלו. השחור המאושר הראשון שבאמת הגיע לאמריקה, כלומר לבית הלבן. אבל אני לא משוכנע שהוא יוכל להביא בשורה לגטאות שם ימשיכו לגור בסלאמס (אם הם לא הפכו להומלסים בעקבות משבר המשכנתאות), להשמין מג'אנקפוד זול, לסבול מפשיעה ולמות בלי ביטוח בריאות. במובן הזה אתמול היה יום אומלל לאמריקה - היום בו התחילה הספירה לאחור לאכזבה הגדולה, אחרי שתיגמר האופוריה ואנרגיות ה"שינוי" יִשָּחַקוּ בתלאות היומיום המועצמות במשבר כלכלי. זה היה יום עצוב לאמריקה (השחורה) כשה"עבד" המאושר הראשון נחת בבית הלבן. אבל קבלו את יעל שטרנהל שאומרת את זה בצורה פרובוקטיבית פחות אך מנומקת יותר.
[ולא שאובמה יהיה נשיא גרוע (או גרוע מבוש), אבל הצרה היא בפער בין צפיה למימוש. בין דימוי המושיע, דימוי כמעט דתי, לבין ההתמודדות עם המציאות האפרורית והמתישה.]

ועכשיו למוזיקה (חלק מהקליפים באיכות מזעזעת. עם הקוראים הסליחה).
בשביל ההיסטוריה באה כאן בילי הולידיי בשיר מצמרר (שנדמה לי שהיה שיר המחאה הפוליטי הראשון בהסטוריה [ובוצע גם על ידי פוליאנה פרנק]). נראה לי שהשיר הזה נותן קונטקסט ווקאלי מצויין להישג של אובאמה - strange fruits:

פטי סמית', זמרת פוליטית גאה שרה-מדקלמת "in heart I'm a muslim... in heart I'm an american... in heart I'm an american artist...I have no guilt". קבלו את בייבלוג (קטוע)+רוק נ' רול ניגר:

ואת הדקלום המלא (דקה וחצי של babelogue תוכלו לשמוע כאן).

ונסיים בארלו גות'רי ששר שיר של אבא שלו וכדרכו גם מצחיק את הקהל. רק שמשום מה אי אפשר לאמבד את הקליפ הזה אז תסתפקו בלינק. למען האמת, אני אוהב את הגירסה של פיטר פול ומרי אבל המצגת ברקע קצת מבאסת:

טוב, לא בדיוק שלי אבל זו בהחלט הארץ שלהם ועכשיו, לפחות לכמה ימי/חודשי אופוריה ה'שלהם' הזה התרחב קצת.