מדע בזיוני

לרגל מלאת שנה לבלוג ולכבוד יום הוורדקמפ הבלוג עושה חשבון נפש וחושף את הכל. כמעט*.

נתחיל במספרים קרים:

גרף גידול הכניסות של הבלוג לאורך השנה באדיבות גוגל-אנליטיקס. [הקו העליון מציין 6000].

הנתונים האלו קצת חסרי משמעות ללא מיקום על ציר הזמן ובדיקות קורלציה ובכל זאת הם נותנים קצת טעם.
בפינת הגאווה הבלוג יציין שבשנת קיומו השתחל הבלוג לרשימת עשרת הבלוגים המבטיחים (ומקיימים?!) של אפלטון עם מחמאות שעושות לי להסמיק.
ובשביל לצנן במעט את ההתלהבות העצמית, כדאי, אולי, לתת קצת קונטקסט. אין לי ממש נתונים של בלוגים אחרים אבל מוני הרסיסים של אחרים יכולים להרביץ בבעל הבלוג מעט צניעות – לגלוב 1173 מנויי רסס. לשושנה פורבס 1095 לגל מור 1150 ובזירה הבין לאומית – לג'ף אטווד מ-coding horror K110 (כן, 110,000!).

זה משמח אותי הסיפור הזה. הבלוג הזה שמתיימר להיות בלוג אקדמי פופולרי זוכה למספר מפתיע של כניסות (בקטנה). לא בטוח שאגזים אם אומר שכנראה שהבלוג הוא מוביל מקומי במתן לינקים למאמרים אקדמיים ובחינה של הקליקים גם מראה שהקוראים (זה אתה וגם את!) נכנסים אליהם. לא סתם נכנסים אלא מפנים אותי למאמרים נוספים.

וזה מוביל אותי לפינת החנופה לקוראים – דיברי חלקות שאני מתכוון להם בכל ליבי: אני מת עליכם. אתם מגיבים לעניין, מנדבים מידע ומקיימים דיונים. אתם אחלה, ובמילים אחרות – כן-כן-תמשיכו-עוד-עוד.

אז מה בעצם יש לנו כאן
חלק ניכר (לצערי לא רוב) מהפוסטים עוסקים בבלשנות, בחישוביות ובחיבור שלהם. זו מטרתו הראשונית של הבלוג אבל פוסטים שכאלו דורשים ממני זמן מאמץ – כי זה מביך קמעה לכתוב שטויות על נושאים שאמורים להיות הלחם והקממבר שלי. פחות מביך אותי להגג שטויות בנושאים אחרים וכך מתערבלים כאן בקדרה גם פוסטים על האקדמיה בכלל (מגדל השן), צרכנות ממורמרת, משפחה והדיקטטור, מעט פוליטיקה, קמצוץ ספרים, מעין יהדות (משה קיבל תורה מסיני ומסרה ל…) זנב לטאה ושערת עכברוש. הקטגוריה הזנוחה ביותר היא קטגוריית הטיולים – נע ונד תהיה בארץ. הרבה תכנונים ומעט תוכן. מסעות כמו חול ואין מה לאכול.

מי אתם?
אז מי בעצם קורא כאן? אין לי מושג. באופן אישי אני מכיר מיעוט שבמיעוט מהקוראים. לאחרים בניתי פרופיל דמיוני על סמך התגובות – בעיקר מתכנתים, אנשי מחקר ואנשי אקדמיה (יענו סטודנטים לתארים מתקדמים ומגוונים). רוב הקוראים, לעומת זאת, נשאר אנונימי כמחרישי ביסלי טבול במיים.

ומה צופן לנו העתיד?
טוב, זה קל – דם יזע ודמעות. ועוד מאותו דבר.

*האמת שלכבוד יום השנה פינטזתי על כתיבה של מטא בלוגיקה איכותית – צנועה אך אינפורמטיבית, מאירת עיניים ומספקת השראה המקיפה עבר הווה ועתיד ומשרטטת את עתיד הרשת עם תובנות מאירות עיניים ובליווי איורים. אבל מה אעשה שעיתותי לא בידי ואני טובע בשגרת היומיום ושוכח לנשום. אולי בשנה הבאה. כן. חכו לשנה הבאה. או ליובל.