מדע בזיוני

אמנם הערימה הזו לא מתפרסמת לסופשבוע אבל תראו אותה כערימה לחנוכה: רובוטים, ממשק משתמש ועולמות ווירטואליים (שלא מתים רק מתחלפים), העיר הסודית של הפרנואידים האנגלים, גרפיטי תל אביבי, כתיבה (בלוג) לעומת דיבור, פטי סמית והפתעות.

See Emily Play
לפני כמה זמן כתבתי על רובוטים וחיות אחרות, כלומר על רובוטים בעלי מגע אנושי שיכולים (?!) להחליף, למשל, חיבוק הורי עסוק. יש משהו מאוד ביזארי/מרתיע בתופעה הזו אם כי לפעמים קשה להסביר למה. מסתבר שכשפיקציות (ווירטואליות/רובוטיות) נהיות דומות מאוד למקור האנושי אז הן הופכות למשהו מפלצתי והרבה פחות משכנע. פתאום קאנחנו שמים לב לכל ההבדלים הקטנים מהם התעלמנו כשכללי המשחק היו ברורים והדמות הסינתטית ידעה את מקומה. ג'ף אטווד נותן מעין סקירה על התופעה המרתיעה הזו שנקראת העמק הקסום (?), ולוקח את זה גם צעד אחד הלאה – אל ממשק המשתמש. מה קורה כשאפליקציות ווב מנסות לחקות את אלו השולחניות: Avoiding The Uncanny Valley of User Interface. אולי זה מסביר למה מעצבן אותי להשתמש בגוגל ספרדשיטס ולמה אף פעם לא ניסיתי את המצגות שלהם. אולי זה גם מסביר למה העולמות הווירטואליים גוססים.

גוססים או לא, תכירו את אמילי – זה די מרשים (דקה וחצי):

ואם כבר רובוטים אנושיים, הנה חוב קטן. בפוסט גילגולים של כיסא כתבתי על וול-אי ואלגוריתם הקלסיפיקציה. חיפשתי לשים שם קטע מהסרט ולא מצאתי, עד שבא קורא אלמוני (אני חושד ביחזקאל) ותרם את הלינק. אז קבלו חמישים שניות של וול אי מתחבט בשאלה קיומית:

Don't give up the fight
בטופס 630 כותב מיכאל על 'ברלינגטון' – העיר הסודית התת קרקעית שהוקמה באנגליה ואליה היו אמורים לעבור כל מנהלי המדינה במקרה של התקפה גרעינית. מרתק (ויש גם תמונות לרוב).
ועוד מיכאל: לא מזמן הוא פתח גם בלוג צילומים של גרפיטי תל אביביים בשם GraffiTLV. כחובב קישקושים עירוניים לא יכולתי להישאר אדיש. הנה אחד מהם (חתום על ידי ערביי תל אביב):

השרת שומר הכל
במדור 'מקלוהן עלק' כותבת כרמל (שנעלה את התגובות אבל אנחנו נתקשר אותן אליה) על בלוגים ועל תרבות הדיבור ברשת. בין היתר היא חושפת שם את הסתירה המובנית בכתיבת בלוג:

…ההתייחסות שלי לפוסט היא כמו אל דיבור בר חלוף אבל לצערי הוא לא חולף בכלל. והוא נקרא לפי אמות מידה של טקסט שאינן סלחניות לדרמה הרגשית ואי הדיוקים המקובלים של הדיבור. אופיה של הכתיבה חותר תחת היכולת שלנו לקחת דברים בקלות, כי זה נשאר שם לנקר בעינינו…
אולי זה הפן החינוכי האמיתי של הרשת: היא מחנכת אותנו לחשוב לפני שאנחנו מדברים בכתיבה כי יהיה לזה מחיר גבוה מאשר פליטות דיבור…
…הפתרונות היחידים שאני רואה לתקופת המעבר הזו הם הפתרונות הקיצוניים: לפתח עור של פיל ולצפצף על כולם, או להימנע מלהשתתף בחגיגת ווב 2.0 ולהתייחס לכל מייל כאל מכתב ממלכתי….

מתוך הפוסט הכתב הדיגיטלי חשוד בפיתוי וחטיפה של הדיבור.

בשיר ובשמחה נמלא את ליבנו
פטי סמית, יקירת הבלוג (בלילות קרים אני שואל את עצמי אם היא יודעת את זה) חוגגת 61 ומוציאה סרט דוקומנטרי על עצמה. והנה קטע מראיון לטיימס:

It wasn’t necessarily a bohemian household,” Smith recalls. “I didn’t totally fit in even to that. I had my own ideas, my own drives. Also I was tall and skinny, a brooding kind of kid, into jazz and Joan Baez and then Bob Dylan, in a rural community where the things that preoccupied me were foreign to most of my neighbours.

הראיון המלא וגם קליפ ערוך מתוך הסרט ובוראיון מוקלט, קליפים וקטעי ארכיון: A Dream of Life for Patti Smith

וככה, לכבוד החנוכה, אם אנחנו כבר בענייני מוזיקה והתחלנו עם אמילי - הנה קלאסיקה אחרת תראו את אמילי משחקת של פינק פלויד (פעם ראשונה שאני רואה את הקליפ המשעשע/מגוחך/תמוה/נאיבי הזה שמזכיר לי את אנטוניוני על LSD):