מדע בזיוני

אני לא מומחה בזיכרון, במודלים קוגנטיביים, באסוציאציות ובייצוגים מנטליים אבל מסקרן אותי לדעת איזה חלק מהתקשורת שלנו כבני אדם (או שלי כבלוגר דעתן) מבוסס על שליפות זיכרון שגויות וכמה זה עולה לנו – התאוריה השגויה אך הבטוחה בעצמה של השלילה הצרפתית.

"כמה מכם מעשנים?" שאל המרצה (דיני ראיות). "וכמה מכם מעשנים קאמל? אז איפה יושב הערבי ומעשן, על הגמל, תחת הגמל בצד הגמל?" הכיתה נחלקה. חלק זכרו שהערבי יושב על הגמל ואחרים טענו לעומתם בתוקף שהערבי יושב דווקא, בצד הגמל, ליד הפירמידה. בתנועה זחוחה, א-לה פרי מייסון אלן שור, שלף המרצה חפיסת סיגריות והראה לכיתה שאין ערבי ואין מעשן. לא על, לא ליד ולא תחת. לא הייתי שם. כילד אני זוכר* מישהו מספר את זה, מעשה שהיה או אגדה אורבנית-אקדמית וזה נחקק בזיכרוני כסמל לזיכרונו המתעתע של האדם. "הובלת העד" היה קורא לזה אלן שור.

היו בודקין אותן בשבע חקירות: באיזו שבוע, באיזו שנה, באיזו חודש, בכמה בחדש, באיזה יום, באיזה שעה, באיזה מקום. ר' יוסי אומר באיזה יום, באיזה שעה, באיזה מקום, מכירין אתם אותו, הִתְרתם בו. העובד ע"ז – את מי עבד, ובמה עבד, כל המרבה בבדיקות הרי זה משובח. מעשה ובדק בן זכאי בעוקצי תאנים [מסכת סנהדרין, פרק ה, דיני חקירת עדים (עוקצי תאנים: עבות או דקות, צבע, כיוון צמיחה**. א.צ.)]

בפוסט הקודם (אחלה אפונה) כתבתי על מבנה ה-ne pas הצרפתי. 'אף לא אפונה' תירגמתי את זה בשם גיא דויטשר. איתמר (ואחריו ינשוף) העירו לי בתגובות שהם מכירים דווקא מקור אחר למבנה השלילה. pas = צעד, כלומר 'אף שעל'. איתמר ציין וסייג שבויכוח בין דויטשר לויקי הוא כמובן סומך על דויטשר. ספק קל השתרבב וניגשתי שוב אל דויטשר על מנת להוכיח את טענתי בגיבוי מראה מקום מדוייק. חטאתי-עויתי-פשעתי-היססתי-טעיתי-תיעתתי. לא אפונה ולא נעליים. למרבה המבוכה, אפילו אני, לפני יותר משנה, בפעם הראשונה שציטטתי את דויטשר כתבתי נכון – 'לא צעד'. משמע על דויטשר אולי אפשר לסמוך אבל עלי כשופר…. נו טוב – זה על אחריותכם. אולי זה המקום להפנות אתכם למפרע לגילוי הדעת שמופיע בדף ה'[על] אודות' של הבלוג:

הצגת הדברים תהיה לעיתים שטחית בשל אופי המדיה שאינו מאפשר פורמליזם מייגע ובשל אופיו העצל והשיטחי של הכותב. חשוב לי שתדעו שכל העובדות, הפרשניות והאסוציאציות המובאים כאן הם כמו שאני מבין אותם ועל אחריותי בלבד. מראש אני מתנצל בפני מרצים וחוקרים שדיבריהם הובנו/הועברו על ידי בשטחיות… "Jesus died for somebody’s sins but not mine – my sins my own – they belong to me" [פטי סמית בפתיח לגלוריה]

בכל אופן, האפונה השתרבבה בצדק מסויים – זו הייתה אחת החלופות – יש עוגן לתעתוע הקוגניטיבי:
[עמ' 106, גילגולי לשון, גיא דויטשר. פדפ של העמוד כולו באיכות טובה] אבל מה שמטריד אותי כאן הוא תסמונת הערבי המעשן. זה עוד לא האלצהיימר המזדחל. אני עוד לא מודאג. אבל זו לא הפעם הראשונה שזכרונות מוצקים – עמדות עליהם הגנתי בתוקף ובשיכנוע מתבררים כשגויים. זה לא קורה הרבה ובכל זאת – זה מטריד. המקרה הזה מטריד שבעתיים כי זה לא סתם פרט טריוויה שנשכח ועורבב אלא תאוריה שלמה שנבנתה על גביו. ה-pas-אפונה, כבר השלים לי פאזל שלם של המרה חסכונית מ-pois (=אפונה, בהן צדקי, אפילו המתרגם של גוגל אומר כך) ל-pas המקוצר שמבוטא קצר אף יותר 'פַּא'. תיאוריה חביבה אך שגוייה לחלוטין. [פירוק של התמדתו של הזיכרון (The disintegration of the persistence of memory). דאלי. ] אני לא מומחה בזיכרון, במודלים קוגנטיביים, באסוציאציות ובייצוגים מנטליים אבל מסקרן אותי לדעת איזה חלק מהתקשורת שלנו כבני אדם (או שלי כבלוגר דעתן) מבוסס על שליפות זיכרון שגויות וכמה זה עולה לנו***. *מזיכרון. כן… אהמ. **כן, גם זה מזיכרון (חיפוש שיטחי לא מצא את עניין הכיוון). ***וזו ההזדמנות להודות לכל המגיבים שמתקנים, מעירים ומתפלמסים על שגיאות כתיב וטעויות אחרות.
תקציר
אני לא מומחה בזיכרון, במודלים קוגנטיביים, באסוציאציות ובייצוגים מנטליים אבל מסקרן אותי לדעת איזה חלק מהתקשורת שלנו כבני אדם (או שלי כבלוגר דעתן) מבוסס על שליפות זיכרון שגויות וכמה זה עולה לנו – התאוריה השגויה אך הבטוחה בעצמה של השלילה הצרפתית.