מדע בזיוני

על תל אביב, אדם ברוך, יידיש, עברית ותרגום תרבותי.

הָעִיר שֶׁנִּבְנְתָה אַרְעַי
יֵשׁ בָּהּ גִּבּוּבִים יוֹתֵר אֲרָעִיִּים
בִּנּוּיִים רְעוּעִים מִינֵי בּוּדְקֶה בְּיִידִישׁ
אֲבָל הָעִבְרִית שָׂפָה שֶׁאֵינָהּ מוֹדָה
לֹא תְּפַרְגֵּן לָהֶם מִלָּה
סֻכָּה סְכָכָה דּוּכָן וַאֲפִלּוּ מְלוּנָה
מַחְמִיצוֹת אֶת צִדָּם הַדָּפוּק
מִלִּים מְרֻוָּחוֹת וּמְתוּחוֹת מִדַּי
אֵין בָּהֶן דֵּי בְּלַאי
סִיבִית וּמַסְמְרִים כְּפוּפִים
תְּמוּכוֹת קְרָשִׁים מְפֻצְלָחִים
יְרִיעוֹת מִתְנַתְּקוֹת שֶׁל שַׂקִּים
אַרְגָּזִים מְפֹרָקִים
בְּרֶזֶנְט דָּהוּי פַּח רָצוּץ
שְׁבָרִים שֶׁל אַזְבֶּסְט טְעוּנִים אֲבָנִים לְחִזּוּק.
[מאיר ויזלטיר, מוצא אל הים*]

הצטרפות מקרים קוסמית, לא פחות, גרמה לYNET לפרסם את שתי הרשימות האלו בדיוק באותו זמן – האחת (עיר שכתובה ביידיש) במדור התרבות והשניה (למי איכפת מממונית הידע) במדור יהדות הנורא. אוי הדיכוטומיה.

שנה עברה מאז שנפטר אדם ברוך. בלמי איכפת ממונית הידע? מצר הכתב על הדור ההולך והדור הבא – ממונית הידע של האב – אדם ברוך (רוזנבלום) למונית הכסף של הבן – עידו רוזנבלום (שאני מחבב עד למאוד). "כמה ישראלים עוד שולטים בניואנסים של הסמנטיקה ההלכתית – יהודית במלים כמו, נאמנות, תום לב, חייב, ידיעה, עם הארץ, מונחים שמשמעותם הישראלית** שונה לחלוטין מפשרן ההלכתי? " הוא שואל. ובאמת, אחד מסימני ההיכר הבולטים של אדם ברוך היה הניסיון לתווך אל החילונים את השפה היהודית שהיא הלכתית במהותה אבל רוויה בקודים תרבותיים.

ובינתיים, בצד השני של העיר, מרחק עשר דקות נסיעה, שתי הפסקות לפרסומות וחמש שאלות במונית הכסף –

כמו יהודים באֵידֵי גויים בבקרים נוכריים,
ככה ברחוב אלנבי פינת אחד-העם בבוקר יום הכיפורים,
…
ורוח נשאתני ותיקחני אל הגולה תל אביב. [מאיר ויזלטיר]

בעיר שכתובה ביידיש טוען (מפברק***) מנחם פרי שיידיש היא-היא השפה המתאימה לכרך התל אביבי. פרי מגייס את ויזלטיר כדי להסביר למה תל אביב דומה בעצם לשטעטעל ולמה אווירת הטיח, הקילופים והגיבובים דורשת את היידיש ("אבל העברית שפה שאינה מודה/ לא תפרגן להם מילה"):

דווקא היידיש היא איפוא שפה הנוגעת יותר בממשות התל-אביבית, כי היא מספקת מלים לתיאור "אי-הממשות" של העיר, אשר ממשותה הרעועה חושפת מצידה את אי-הממשות של קונצפט העיר הגדולה.

כותב מנחם פרי. [תקראו שוב. אני הייתי צריך לחזור ולקרוא שלוש פעמים לפני שממש הבנתי את המשפט הממשי על הממשות של האי-ממשות של הממשות הרעועה של אי-הממשות של קונצפט העיר הגדולה. בסוף הבנתי. יש בזה משהו].

אבל, וזו הטענה המרכזית של הפוסט, תל אביב הפוסט אדם-ברוכית לא מסוגלת להבין את היידיש (יהודית) על דקויותיה, התחכמויותיה ובעיקר שאלותיה (מלשון 'השאלה' to borrow). אפילו מנחם פרי, שברוב קשב וידע שם לב לאירוניה שבציטוט הויזלטרי "ורוח נשאתני ותיקחני אל הגולה תל אביב" ששואב מהפסוק ביחזקאל "וָאָבוֹא אֶל-הַגּוֹלָה תֵּל אָבִיב", פיספס את עירבוב הפסוקים שעושה ויזלטיר. כך הולך הפרק ביחזקאל (ג)[לא שזכרתי בעל פה, בשביל זה יש גוגל]:

יד וְרוּחַ נְשָׂאַתְנִי, וַתִּקָּחֵנִי; וָאֵלֵךְ מַר בַּחֲמַת רוּחִי, וְיַד-יְהוָה עָלַי חָזָקָה. טו וָאָבוֹא אֶל-הַגּוֹלָה תֵּל אָבִיב הַיֹּשְׁבִים אֶל-נְהַר-כְּבָר, ואשר (וָאֵשֵׁב)–הֵמָּה, יוֹשְׁבִים שָׁם; וָאֵשֵׁב שָׁם שִׁבְעַת יָמִים, מַשְׁמִים בְּתוֹכָם. טז וַיְהִי, מִקְצֵה שִׁבְעַת יָמִים; וַיְהִי דְבַר-יְהוָה, אֵלַי לֵאמֹר. יז בֶּן-אָדָם, צֹפֶה נְתַתִּיךָ לְבֵית יִשְׂרָאֵל; וְשָׁמַעְתָּ מִפִּי דָּבָר, וְהִזְהַרְתָּ אוֹתָם מִמֶּנִּי. יח בְּאָמְרִי לָרָשָׁע, מוֹת תָּמוּת, וְלֹא הִזְהַרְתּוֹ וְלֹא דִבַּרְתָּ לְהַזְהִיר רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ הָרְשָׁעָה, לְחַיֹּתוֹ–הוּא רָשָׁע בַּעֲו‍ֹנוֹ יָמוּת, וְדָמוֹ מִיָּדְךָ אֲבַקֵּשׁ. יט וְאַתָּה, כִּי-הִזְהַרְתָּ רָשָׁע, וְלֹא-שָׁב מֵרִשְׁעוֹ, וּמִדַּרְכּוֹ הָרְשָׁעָה–הוּא בַּעֲו‍ֹנוֹ יָמוּת, וְאַתָּה אֶת-נַפְשְׁךָ הִצַּלְתָּ.
[הדגשתי את הציטוט הויזלטרי. א.צ.]

כלומר ויזלטיר לא מתייחס לתל אביב הישראלית רק כאל גולה "ישראלית" וגם לא רק כאל מקום גולה אישית (בשביל זה יש לנו את זך) אלא כאל מקום משמים מחד ומלא "רשע" מאידך – מקום בו המשורר צריך לתפקד כנביא זעם ותוכחה (ולא ברור עד כמה ויזלטיר לוקח ברצינות את התפקיד).

אבל לא רק ההקשר של הנביא-יחזקאל-הוא-בומבה-של-נביא נביא חסר לקורא הממוצע (כלמור מנחם פרי****). לא במקרה בחר ויזלטיר לפתוח ב"כמו יהודים באֵידֵי גויים בבקרים נוכריים". כדי להבין את השורה הזו צריך להבין יהודית, ויהודית היא לא רק משמעות מילונית של מילים (יום איד = חג) אלא קונטקסט תרבותי שיוצר את המשמעות. המילה 'אידי' היא די נדירה. לא רק בעברית/ישראלית** אלא אפילו ביהודית ולכן היא זורקת את דובר היהודית היישר אל המשפט הפותח את מסכת עבודה זרה: "לפני אידיהן של עובדי כוכבים שלשה ימים אסור לשאת ולתת עמהם". הסבר מדוייק ומיידי לאותם 'רשעים' תל אביבים אליהם מתייחס וזלטיר ואותם הוא לא מזכיר.

איפה אדם ברוך כשצריך אותו. שיבוא ויתווך לנו את ויזלטיר.

*השיר הזה של ויזלטיר מזכיר לי יותר מכל אייקון תל אביבי אחר – מציצים. לא רק בגלל השם 'מוצא אל הים' אלא כי בעיניי, הדימוי החזק ביותר ממציצים הוא לא אורי זוהר משפריץ על "יבוא לך דינה, יבוא לך" אלא אותו צריף מעפן ורווי חורים, מוקף בפסולת בניה ובתים מתקלפים ומטים לנפול [על השיפוץ שלהם בנון ישלם] – כך רואה את תל אביב אורי זוהר האו-טו-טו חוזר בתשובה – או-טו-טו עובר לדבר ביידיש.

——-
עוד צרור תלונות על הפער בין יהודית לישראלית (וספרותית) תמצאו במדובשו ומעוקצו שם התלוננתי על חוסר הנגישות המכוון והמודע בשפה של חיים באר. נראה לי שהרצף הזה מציב אותי סופית בעמדת הטרחן המתנשא. אשרי וטוב לי.