לפני כמה חודשים כתבתי בפוסט משהו להתחיל עם:
כאמור, באמת שאין לי הסבר סביר למה העברית המאונגלזת נשמעת לי כל כך צורמת. בודאי שיש כאן גם טהרנות על אש קטנה והתחושה הלא נוחה אל מול רגש הנחיתות ו"חוסר הפטריוטיות" שבאימוץ נטול הקשר של ביטוי מוזר, מעין "שורו-הביטו-וראו את הקוסמופוליטיות המולטי-גלובלית שלי שאינה כבולה לעברית קרתנית". אחלה-בחלה-קוקטייל-פרטי סיכם מאיר אריאל את השפה הזו – משולש ברמודה ששואב לתוכו ביטויים בלי הכרה וללא הבחנה, בלי אלוהים ובלי מחר.
בפוסט הזה נזכרתי בעקבות פולמוס העברית שהתעורר לאחרונה בעין השביעית – פולמוס אליו הפנה אותי עידו קינן.
הפולמוס עצמו ישן כימי תחיית העברית והוא גם מוכר (לעייפה?) לקוראי הבלוג. מה שמעניין בו הוא המפגש בין הדינוזאורים לאינטרנט וגם הזליגה, או האבולוציה, של הפולמוס מאינגליזמים אל ביטויי סלנג.
בעין השביעית זה התחיל ברשימה (רגע של עברית) של עוזי בנזימן שם הוא מתוודה על בקשתו מחברי המערכת:
השבוע ביקשתי מחברי המערכת שלנו לחדול מלהשתמש בביטויים כמו "תפס צד", "הנ"ל", "לפיה", "אז", "כבר", "כנגד". טענתי שכמה מצירופי הלשון הללו הם תרגום מגושם לעברית של מטבעות לשון באנגלית, בעוד שיש להם ניבים עבריים מקוריים ומוצלחים.
בנזימן מודה שאולי זה עניין של פער דורי וטעם אישי אבל המניע העיקרי הוא תקניות. הוא מביא באריכות את חלופת האימיילים (המרתקת) שפרצה בינו לבין רחל פרץ, עורכת לשונית וותיקה שמגינה על מגוון השפות והסגנונות וטוענת שזה חינני ומשקף את אופיים השונה של הכותבים השונים ואת המדיום החדש (=אינטרנט) בה כל אחד (גם, ואולי בעיקר, טוקבקיסט) הוא כותב שווה זכויות. ישפוט הקורא, הוא מסכם.
גבריאל שטרסמן מצטרף לדיון וכותב רשימה משלו (דברו לאט) בה הוא מזדהה עם בנזימן, מוסיף עוד כמה אינגליזמים שמעצבנים אותו ומעביר את האחריות לכותבים:
אני מודה כי זה לא נוח, אבל לא בלתי נכון. אכן, אין ספק ששפה היא בעל חיים המתפתח עם הזמן. וגם נכון הדבר שהבאים בימים יותר מן הצעירים, סיכוייהם לגבור על הצעירים והמפתחים את היצור הלשוני שהוא לשון שואפים לאפס. אין ספק שלשון חייבת להתפתח ואין היא יכולה – או אף מסוגלת – לקפוא על שמריה…
אלא שבאיזשהו מקום גם הדור הצעיר חייב להיזהר ב"התפתחות": מגישי תוכניות טלוויזיה וקרייני רדיו – שלא לדבר עורכיהם – חייבים לזכור שלא רק לבני גילם הם משדרים.
והנה בא עמוס גורן ומצדד גם הוא בבנזימן, רק שבניגוד לתחינה השטרסמנית (מגישים ועורכים "חייבים לזכור שלא רק לבני גילם הם משדרים") הוא מבקש במפגיע את הצלת השפה וחינוך של מאזינים (בכלל לא עושה שכל):
בשלב זה היה יכול להיות נוח מאוד לכתוב את המשפט הכל-כך שימושי: האמת נמצאת באיזה שהוא מקום באמצע. אז זהו, שהיא לא. העברית מוצפת בעת האחרונה מלים וביטויים זרים במספר כה רב, שקיומה כשפה בעלת תקן וכללי דיבור עומד בסכנה.
ואני עומד לי קרוע באמצע. ביטויים כמו 'בסופו של יום' או 'עושה שכל' ממש מעלים לי את הסעיף, אבל תרגומים כמו 'קיבל רגליים קרות' או '(הוא לא) מספק את הסחורה' דווקא נשמעים לי סבירים לחלוטין. במשהו להתחיל עם ניסיתי לטעון שאולי זה עניין של פזם (ושל שכיחות של המבנה התחבירי) ושל נפח השימוש בביטוי הספציפי. אני לא ממש משוכנע בתאוריה הזו אבל היא התחלה.
ואם כבר התחלנו לנסר את ענף הבלשני – אפשר לנסות להסביר את העניין גם מהפן הסוציולוגי. שפה היא כלי נהדר לזיהוי והפליה – תשאלו את הנרי היגינס. על עצמי אני יכול להעיד ששפה עילגת עם עודף של חריגות מהתקני ('אני יעשה לך ילד') עם חטיפה ואונס של ביטויים באנגלית ('לא עושה שכל') ועם עודף של ביטויי סלנג מעבירים את נטל ההוכחה אל הדובר. את ההוכחה שהוא לא אידיוט. הוא יוכל להרשים אותי בתוכן האינטליגנטי ובחדות הניתוח אבל הוא יצטרך לעבוד קשה יותר מדובר רהוט. אז אולי הצרימות הן תלויות קונטקסט. כלומר צרימות שכיחות ב"מיליֶה" שלי – צרימות שמופיעות תדיר אצל כותבים או בדיונים שאני מעריך ישמעו לי פחות צורמים מאלו השכיחות בשיח שזר לי. דרך פלא יצא שמרבית הכתבים המשתמשים בביטוי "בסופו של יום" הם כאלה שלא סבלתי כבר מראש. עכשיו יש לי מנגנון לשוני שמצדיק ("מצדיק" במרכאות, כן?) את ה"אפליה" שלי נגדם. לא רק שהדעות שלהם מפגרות – הם גם עלגים. בתאוריה הזו אני דווקא מאמין. חלקית. הבעיה איתה היא ההעברה המוחלטת של התפתחות השפה מהמישור הבלשני קוגניטיבי (שמעניין אותי) אל המישור הפסיכולוגי-סוציולוגי (שמעניין אותי פחות)*.
כך או אחרת, התאוריות כולן תופסות את העברית בשערות ראשה וגוררות אותה ממעמד של שפה נשגבת ובעלת תקן ברור ונכון – תקן אותו מרביצים לציבור ברגע של עברית אל עבר שפה יומיומית, מיידית, פונקציונלית, זמנית. מרגע של עברית אל עברית של רגע**. אבל אנחנו כבר רגילים לזה. יונה וולך התלוננה (באהבה) על העברית שהיא סקס-מניאקית. אז עכשיו אפשר לומר שהיא גם זונה שמתמסרת לכל לכל אחד. לכל דובר*** ולכל אנס.
*אני מניח שהתאוריה הסוציולוגית הזו שנבטה במוחי קיבלה השראה מהמאמר הנפלא הזה (חלקים טכניים אבל שווה) של ליליאן לי וג'ון קליינברג (ואחרים) מקורנל וגוגל:
How Opinions are Received by Online Communities: A Case Study on Amazon.com Helpfulness Votes (WWW09) שבוחן כמה תאוריות סוציולוגיות כמפתח למדד המועילות של הביקורות באמזון. בסוף מוצע מודל מתמטי שתולה את ניקוד המועילות כצירוף של שתי התפלגויות – אלו שמראש נטו אל המוצר ואלו שמראש היו נגדו. למען האמת יש לי השגות/שאלות על חלקים מהמאמר אבל הגישה הכללית היא מופלאה. כך *אני* רוצה לכתוב.
**עברית של רגע – זה כמובן לא אופייני רק לעברית – אנחנו בחברה טובה. בשנה האחרונה קיבלה האקדמיה ללשון הפורטוגזית את הניב הברזילאי הפרוע כניב הרישמי. וגם לצרפתים, לגרמנים ולאנגלים יש בעיות: פינוקי בריות או 'ווטאבר – מודל שפה חדש'
***דוברים ילידים כן טועים. ארררררר!!!
———————————–
זונה או שרמוטה – גילוי נאות
ההבדל בין זונה לשרמוטה, כך נהוג לטעון, הוא שזונה שוכבת עם כולם ושרמוטה שוכבת עם כולם חוץ ממך. בקהילות אחרות מספרים שזונה לוקחת כסף – שרמוטה זה חינם. כמובן שיש כאן משל ונמשל.
בשבוע האחרון רעשה וגעשה הברנז'ה הבלוגוספרית. על כל גבעה גבוהה ותחת כל URL רענן ותחת כל ביט שהייתם הופכים נכתבו פוסטי תגובה לרשימה של עידו קינן (פורסמה בווינט ובעין השביעית) שחשפה את יחסי הגומלין שבין המפרסמים לבלוגרים: מבצע: תנו 150 שקל – קבלו פוסט שיווקי סמוי. [שאר הפוסטים השבוע עסקו בדודו טופז. אולי די?!]
אל דיון השפה העברית בעין השביעית הפנה אותי, כאמור, עידו קינן. עידו הגיע אלי כי הוא יודע שאני מתעניין וכותב על הנושאים האלו. אבל (לזכותו) הוא גם טרח לציין שהוא פונה בכובעו כמנהל נוכחות הרשת של העין השביעית. אז הנה אני כותב על זה ולא מקבל 150 שקל. אסוציאציות מעורפלות של זונה ושרמוטה.
דווקא "עושה שכל" נשמע לי תמיד כמו תרגום כל כך מעוות ומודע לעצמו שאני חושב שהוא די חביב – אף אחד לא אומר את זה מתוך מחשבה שזה ביטוי לגיטימי בעברית, כי הוא נטול הגיון לחלוטין. משתמשים בו בסוג של "משחקיות", בהומור. עילגות מכוונת, לעומת עילגות שלא מדעת, היא דווקא חמודה לפרקים.
דובי
יוני 7th, 2009
השאלה שלך בעיני זהה לכל שאלה אחרת של טעם – אתה מפלה אנשים שאומרים "בסופו של יום" כמו שאני מפלה אנשים שאוהבים את ריצ'רד קליידרמן: מצד אחד זה ענין של טעם, אבל מצד שני ברור מה איכותי ומה לא.
לחפש הצדקה לכך שאתה מעדיף "מספק את הסחורה" על "עושה שכל" זה כמו לחפש הצדקה לכך שאתה מעדיף את יוני רכטר על כוכב נולד: קשה להוכיח אוביקטיבית שזה יותר 'טוב', אבל זה לא בהכרח אומר שהעמדה שלך היא סנובית.
מודי תולשששש
יוני 7th, 2009
דובי –
אני משוכנע שחלק מהדוברים משתמשים בביטוי עם מודעות עצמית. קצת קשה לזהות את זה בכתב אבל בדיבור זה די ברור. מצד שני – די ברור לי שיש לא מעט שלא ממש מודעים לצרימה.
מודי-
אני צריך לחשוב על זה. כלומר אני מסכים שיש כאן עניין של טעם אבל הייתי שמח למצוא הסבר "מדעי" יותר.
למה, בעצם, קליידרמן הוא נחות? כי משמיעים אותו במעליות. ולמה משמיעים אותו במעליות? כי הוא מתחנף לאוזן ומרדד כל דבר שהוא מנגן לאיזה צמר גפן מתוק (או צמר גפן חמוץ) אבל עדיין הכל עטוף בוורוד מנופח. מצד שני (ואני לא מבין בנגינה) – אני מניח שהטכניקה שלו די טובה ושאם היה לזה קהל הוא גם היה מנגן קונצ'רטו פסנתר של רחמנינוב. מה שאני בעצם אומר כאן בתגובה הארוכה הזו – אצל קליידרמן אנחנו לא אוהבים את התוכן. בשפה, מעבר לתוכן, הייתי שמח למצוא גם הסבר צורני/קוגניטיבי/…
אורן
יוני 8th, 2009
אללי. איגור, הפעל את מכונת הזמן – אנחנו יוצאים למסע חינוכי בתקופה מוקדמת יותר של העברית.
ממחצית האמצע ה-19 ואילך, ובעיקר לקראת סופה, סופרי העברית היו צריכים להתמודד על קהל הקוראים מול שלום-עליכם, בעל-מחשבות ושאר סופרי היידיש החדשים. ספרות היידיש הציעה ספרות נוחה לקריאה בשפת האם של הקוראים, רוויה בתיאורים חיוניים ודיאלוגים שמשובצים במטבעות-לשון מוכרות ואהובות. חלק מסופרי העברית התאהבו בסגנון הזה, ורבות מהיצירות הללו תורגמו לעברית מעט אחרי שיצאו לאור. באופן טבעי, הספרות המתורגמת הזו השתמשה במבנים התחביריים של היידיש ולא, כנהוג, של הרוסית. היא גם שבצה בתוכה פתגמים מתורגמים מתוך היידיש במקום הפתגמים התנכיים (ולעתים המשנאיים) שהקפידו עליהם הסופרים העבריים. חלק מאותם מתרגמים אף המשיכו לכתוב ספרות מקור בעברית שדמתה בצורתה ובתכניה לספרות היידיש המתורגמת.
מול הטרנד הזה הקימו צעקה גדולה אנשי החוג האודיסאי שכלל את כצנלסון, בדיצ'בסקי. הם טענו ש"עברית בנוסח בעל-מחשבות" היא יצור כלאיים מוזר ומסוכן, שסופו להשמיד את העברית, לרוקן אותה ממאפייניה הייחודיים, ולהפוך אותה לבליל חסר חוקים של חיקוי שפות זרות.
האם הם הצליחו להגן על העברית מפני התחביר והביטויים של היידיש? לא באמת. כדאי לזכור שביטויים עבריים נפלאים כמו "אבן נגולה מעל ליבי" ("מיר איסט א שטיין פון דעם הערץ געפאלען") נחשבו כאידישאיזמים צורמים ונוראיים ללשונאים של פעם.
הנקודה שלי, אני חושב, היא ששפה היא לא "ישות אורגנית". שפה היא לא ישות. שפה היא אוסף של דיאלקטים, סוציולקטים, (מבוססי-גיל)לקטים, אידאולקטים ומשלבים. העברית, לעניות דעתי, מסוגלת להכיל בקרבה את האנגלית, כפי שהיא הייתה מסוגלת להכיל את הרוסית, את היידיש, את הגרמנית, את הערבית, את היוונית, את הפרסית, את הארמית, ואת האוגרית-או-מה-שלא-דיברו-כאן.
וכל זה למה? חזרו אחרי ילדים: דוברים ילידים *לא* טועים. מה שהם מדברים – הוא העברית (גם "מה ש" הוא סוג של יידישאיזם, כמדומני). גם אם זה לא עושה עבורך, דובר ילידי של סוציולקט אחר של העברית, שום שכל ווטסואבר.
אלון
יוני 8th, 2009
אלון –
אני מסכים עם כל מילה חוץ מעם המסקנה שדוברים ילידים לא טועים. הם טועים. הטעויות שלהם אולי יהפכו לסטנדרט אבל הם טועים. בעיקר שבעברית מקבים הטעויות הגיעו לשפה דרך דוברים שאינם ילידים אלא עולים חדשים.
ומלבד זאת – דיברנו על צרימה ולא על טעות. כשמישהו 'עושה שכל' הוא דווקא נשמע מטומטם. בלי קשר לעובדה שתלייני האקדמיה לא יאהבו את זה.
אורן
יוני 8th, 2009
בבלשנות מודרנית מקובל להבדיל בין linguistic competence (האם אתה יודע שפה) ו-linguistic performance (איך אתה מדבר את השפה ברגע מסויים). אני יכול להתבלבל ולהגיד "ארבע שקל", אבל זאת תהיה אצלי בגדר טעות. כשאדם שמשתמש בביטוי באופן קבוע משתמש בו, הוא לא טועה (מה גם שהרבה מאוד שפות משמיטות סיומות ריבוי בשמות שנלווה אליהם תיאור כמות).
אני אחזור שוב אל הנקודה שלי: העברית היא לא ישות אחידה. הצרימה שאתה מרגיש לנוכח עשיית השכל אינה שונה באופן מהותי מזו שמרגיש ברלינאי ששומע שיחה בין שני באווארים (רוב הסיכויים שגם הוא חושב שהם מטומטמים, אבל מיד מתמלא ברגשות אשם). מסיבות היסטוריות, אני חושב, אנחנו סובלניים כלפי דיאלקטים שונים הרבה יותר ממה שאנחנו סובלניים כלפי סוציולקטים. אני חושב שמאחורי הצרימה האסתטית מסתתר השד העדתי או השד המעמדי או השד האזורי ומצחקק לעצמו.
כמו שלא כולם מתלבשים כמוך, תוכל לצפות גם שלא כולם ידברו כמוך. אינגלוזים, לדעתי, הם הרבה יותר כמו קרוקס מאשר כמו נודיזם. לא בהכרח יפה, אבל לא מצדיק פסילה.
אלון
יוני 8th, 2009
אני דווקא מתפלץ לשמע הביטוי "שואפים לאפס" בו השתמש שטרסמן. גם זו עילגות בעיני. מה רע ב "אפסיים"? לדעתי התופעה היא זהה: התגנדרות באיפור בלי לדעת להשתמש בו. כמו אודם על השיניים.
אסף
יוני 8th, 2009
אני אישית, לו הייתי מודאג מדברים כאלה, הייתי מודאג פחות מאינגלוז של ביטויים (גם אני מחובבי העושה שכל – אם כי אישית מעדיף את עושה הגיון – מודע לעלגות שבבוא היום תהפוך לחלק לגיטימי מהשפה, כפי שכבר היום ביטויים אחרים אינם נשמעים לי עלגים והם בוודאי כאלה) ויותר מודאג מהשפעות דקדוקיות עמוקות וסמויות יותר.
למה אני מתכוון?
יש לי תחושה, למשל, שהשימוש בכינויי גוף, לעיתים על תקן של be, הולך ותופס יותר ויותר נפח בעברית. אני לא יודע עד כמה זה לגיטימי בעברית להגיד "משה הוא אידיוט". זה בוודאי (?) לא לא לגיטימי, אבל אין סיבה שלא להגיד "משה אידיוט" (הסליחה עם משה); באופן דומה אני מוצא שהרבה פעמים אומרים "אני אכלתי", "אני אנווט" וכו', גם כשכינוי הגוף מיותר. נכון שלפעמים יש לזה משמעות, ובלשנים כלשהם יוכלו לפרק את זה לנושא ונשוא, רמה ותמה או מה שזה לא יהיה, אבל אני חושב שבהרבה מקרים זאת פשוט הטמעה של מבנים דקדוקיים מלע"ז (לשון עובדים זרים, כמובן).
אילן
יוני 8th, 2009
אלון –
אני מכיר את החלוקה בין competence ל performance. בכלל, על זה וגם על ענייני הדיאלקטים כתבתי כאן (יש גם לינק חבוי בפוסט למעלה, קבור בין ערימות לינקים).
כאמור, אני נוטה להסכים. אני גם משוכנע שיש כאן מין "שד עדתי". עדתי במובן של קהילות ייחוס ולא דווקא של עדות (אני בטוח שיש לזה מילה סוציולוגית יפה), אבל הייתי שמח לאפיין את ה"דיאלקטים" האלו – הרי הם לא קיימים מקדמא דנא אלא הם מתפתחים בפני עצמם וחודרים לעברית המיינסטרימית בשלב מסויים דווקא. הביטוי העברי "בסופו של יום" צץ בעברית לפני נניח 10-15 שנים למרות שהוא קיים באנגלית כבר שנים. מה קרה פתאום? למה קבוצה מסויימת של ישראלים התחילה להשתמש בו? דווקא בו?
אז אני בהחלט מסכים שיש כאן גם סוג של הצהרה אופנתית. בדיוק כמו קרוקס. אולי יש כאן גם הצהרה אידיאולוגית – כמו נודיזם (רק שבנודיזם יש משהו טבעי וב"סופו של יום" יש איפור מוגזם. אודם על השיניים).
אסף –
אני מגיע ממדעי הטבע כך ששואף לאפס בוא ביטוי די שגור אז זה פחות צורם לי. אבל כאמור – עניין של טעם. וזו בדיוק הנקודה החמקמקה – כל טהרן יפול במלכודת של טהרן אחר כי הרי כמה שלא ננסה – אין באמת שפה רישמית ומוגדרת היטב. all grammars leak במובן הרחב.
אורן
יוני 8th, 2009
אילן –
זה מענין. אני צריך לחשוב על זה.
באסוציאציה: קראתי פעם מאמר של דורי מנור שטען שהעדר השימוש בto be בעברית הוא עניין דתי. הויה הוא שמו של אלוהים הוא טען ("אהיה אשר אהיה" אומר אלוהים למשה), והרי אסור להזכיר את שם האל לחינם ולכן בעברית לא משתמשים בפועל המודאלי to be כמו בשפות הלטיניות והגרמאניות.
זו מחשבה מקורית ומעניינת אבל נדמה לי שהיא מופרכת. ההימור שלי שעברית היא שפה עתיקה מהתקופה בה חרטו כתבים על לוחות אבן. קשה לכתוב עם פטיש ואזמל ולכן מנסים לחסוך. נמנעים משימוש בפעלי עזר, משרשרים מילים והטיות וכו' (וגם כותבים מימין לשמאל כי יותר נח להחזיק את הפטיש בימין). אין לי מושג אם התאוריה הזו שהמצאתי נכונה או לא, אבל ניקח אותה צעד הלאה – היום קל לכתוב (וגם כבר לא איכפת לדוברים משמו של האל) – לא צריך לחסוך במילים.
כאמור, זו רק אסוציאציה פרועה.
אורן
יוני 8th, 2009
ובקשר ללמה "בסופו של יום", ודווקא אז ומי – ההימור שלי הוא טלוויזיה (אולי גם מוזיקה?). יכול להיות מעניין (ומתיש, ובלתי אפשרי) לנסות לאפיין חדירה של ביטויים מאנגלית לעברית לפי שידורי הטלוויזיה בתקופות השונות והקהלים הצופים.
מצד שני יש ביטויים שקשורים במובהק למגזר העסקי (לשלוח את הדברים הטובים, למשל), ודי ברור שהם זלגו משם, היכן שאנשי העסקים מאנגלזים בשצף קצף.
אילן
יוני 8th, 2009
הבעיה שלי עם תגובות כמו זו של עמוס גורן היא לא על כך שהן מתרעמות של שינויים בשפה ומילים שאולות – גם הדסקריפטיביסט הקנאי ביותר לא יטען שכל הדוברים צריכים לאמץ כל שינוי בשפה. הבעיה שלי היא עם נבואות החורבן, שרואות בכל מילה שאולה אות להדרדרות מוסרית, ואפילו מאשימה את האפיפיור שלא דיבר בעברית – שפה בה הוא *כמובן* שולט.
אבנר
יוני 8th, 2009
בשפה הצורה היא התוכן, וקליידרמן מנגן גם בטהובן (לטענת רבים, מנגן אותו גרוע), אבל קליידרמן זו סתם דוגמה.
קח את רם אורן מול דוד גרוסמן. האם צריך להיות מומחה לספרות כדי להצדיק העדפה של השני על הראשון, בלי להחשב לסנוב?
נדמה לי שאתה מחפש "אובייקטיביות" – כלומר, למצוא כלי שיוכל לבחון האם ביטוי מסוים מעשיר את השפה או מוציא אותה לזנות. יש כמה בעיות עם כלי כזה, ולא רק העובדה שהוא לא קיים (ולדעתי, גם לא יכול להתקיים, אבל זה לא ממש קשור): בעיקר, כי אתה רוצה ליצור אותו כדי להוכיח שאתה לא סתם מפלה לרעה, אלא יש לך סיבה "מדעית" לכך. אבל אם אתה מי שיוצר את הכלי, אז יש בו מראש את ההטיות שלך, כך שהוא לא יהיה יעיל למטרה הזו.
ולא שאני חושב שאתה סנוב, או שהשרדות זה לא זבל: אני חושב שאם אתה משתייך לתרבות מסוימת אתה יכול להבחין בקלות בין תרבות גבוהה לנמוכה, ואתה לא זקוק לכלי מדעי לשם כך.
(ולי למשל צורם "אפליה נגד" שהשתמשת בו: אני חושב שנכון יותר "אפליה של מישהו לרעה", אבל אולי אני טועה)
(ולמה חלון התגובות אצלך כל כך קטן?)
מודי תולשששש
יוני 8th, 2009
הגיע הזמן להסיר את החולצה, ולגלות את מדי הסטודנט לבלשנות שמתחבאים מתחתיה.
בבלשנות יש תמיד אלמנט שרירותי. ייתכן שלשאלה "למה דווקא אימצו את הביטוי בסופו של יום" יש תשובה מאוד מעניינת, וייתכן מאוד שהתשובה היא פשוט "ככה". חלק גדול מאוד מהשינויים בשפה מתרחשים באופן שרירותי; אנחנו יכולים לאפיין אותם, אבל לא באמת לדעת למה הם משמשים, ולו רק כי אנחנו לא בטוחים למה בדיוק שפה משמשת (ואל תגיד לי תקשורת, זו לא תשובה מספקת).
מה גם שקצת קשה לי להבין איך "בסופו של יום" זה אודם על השיניים ו"אבן נגולה מעל לבי" הוא לא.
ודבר נוסף – מבחינה טיפולוגית, אין שום דבר משונה במשפטים בעובדה שהמשפטים "אלך" ו-"אני הולך" קיימים זה לצד זה; בראשון, כינוי הגוף לא מבוטא, אבל הוא עדיין שם. שים לב להבדלים בין הזוג הזה לבין "אהבתיה" ו"*אהבתיה אותה".
כנ"ל לגבי משפטים שמניים; אתה יכול לציין אוגד, או שאתה יכול שלא לציין אותו. יש שפות כמו אנגלית, שבהן האוגד משרת מטרה מבנית מאוד ברורה. בעברית האוגד הוא אופציונלי, אבל אין שום סיבה שלא להשתמש בו. זה כמו לומר שהביטוי "שני שקלים" הוא פחות הגיוני מ"שתי שקל" – אם כבר אמרת שיש שניים ממשהו, למה אתה צריך להשתמש גם בריבוי?
אלון
יוני 8th, 2009
מאוחר לי לחשוב בקוהרנטיות אז שצי קטנטנות:
1. לפחות באיטלקית (כמו בעברית) אפשר להשמיט את כינוי הגוף (בגוף ראשון). הפועל מקבל הטיה של גוף ראשון ואפשר להחליט באופן שרירותי אם רוצים לצרף את ה'אני'.
2. נכון לגמרי שלכאורה ניתן היה לוותר על הריבוי ברגע שמציינים מספר. עם זאת בכל השפות שאני מכיר יש agreement של ריבוי גם כאשר יש מספר. אם מדי הבלשן שלך יוכלו להסביר לי למה (או להפנות אותי) אני אשמח. זה באמת מעניין.
אורן
יוני 9th, 2009
מצטרפת לדיון באיחור, ובהרבה פחות ידע אקדמי ותאורטי אבל אני מבינה לחלוטין את ההרגשה שלך אורן. בזמנו הרגישות לביטוים שכאלה עזרה לי לסנן מועמדים לדייטים בצורה די יעילה :-).
שתי נקודות שרציתי להוסיף, למרות שהן לא קשורות ישירות לדיון המלומד שהתפתח פה. הראשונה – גם "אני, אישית" צורם לי. תמיד אני רוצה לשאןל מה האופציה השניה – אני, לא אישית? אני, כחלק מהקהל הגדול? אני, בתוקף תפקידי ההיסטורי אבל לא באופן אישי?
ונקודה שניה ששעשעה אותי רבות בעבודה בממשק שבין ישראלים לעולם דובר האנגלית – ההנחה המובנת שלנו כישראלים שביטוים ישראלים מיתרגמים ישירות.
אני משאירה לכם להבין למה התכוון קולגה שאמר:
It does not go on foot.
וגם:
It will fall between the chairs.
הדס שיינפלד
יוני 10th, 2009
הדיון הזה מזכיר מאמר שהוקרא לי בקורס מסויים באוניברסיטה. המאמר, מאת פרופ' יחזקאל קויפמן, מחנך בטכניון, קובל על העילגות של הדור הצעיר וחוזה שאם לא ייתרחש שינוי משמעותי העברית תיעלם כליל תוך שנים מעטות. המאמר פורסם בשנת 1939.
נקודה מעניינת נוספת, הסטודנט עליו הוטל להקריא את המאמר עשה זאת בצורה מזעזעת, תוך שגיאות בלתי פוסקות בביטוי המילים.
נ.ב. סליחה מראש אם טעיתי בפרטיו הביוגרפיים של קויפמן, אני כותב זאת מהזיכרון.
דרור
יוני 12th, 2009
דרור –
אני חושב שהדיון מנסה לאפיין את השינויים ולא דווקא לנבא שחורות (או לבנות).
אורן
יוני 13th, 2009
מה הגיוני ב"רגלים קרות"? אין פה שום מטאפורה אוניברסלית.
אני מדיר רגליי מהביטוי הזה, במיוחד לאחר שהזכירו שקיים בעברית ביטוי דומה אך מקומי וטבעי יותר: "פיק ברכיים"…
אסף רזון
אוקטובר 13th, 2009