"'לבת לבן ולכל המתעניין'," טלפנתי לאחותי שקטנה ממני בחמש שנים, "מה זה אומר לך?"
"זו הייתה איזו פירסומת פעם ברדיו?!"
היום (כלומר אתמול) בשבתי בתפקידי כמזהם (כלומר בנהיגה לירושלים) שמעתי ב'סדר יום' את קרן נויבך (שאני אוהב עד למאוד) ואת שי גולדן משוחחים עם יצחק נוי ועם אסתר שטרייט וורצל. כאן המקום לציין ולהשתפך ולספר, כמו שעשו נויבך וגולדן, שכילד אסתר שטרייט וורצל הייתה הסופרת האהובה עלי (את אליפים ואת אורי קראתי אולי עשר פעמים ועד כלות, התאהבתי בעפרה ובאילנה. טוב, קראתי גם את כל שאר הספרים שלה, אבל רק פעם אחת). גם את יצחק נוי וגבעת האירוסים השחורים אני זוכר מימים של האזנה אדוקה ל'לבת לבן ולכל המתעניין' ואז גם ל'חתול בשק' התוכנית של הגדולים (שגיירה את טומי של the who וגם הכירה לי את מהותה של טרגדיה). אני זוכר בעיקר את התקופה הזו באיזור הלידה של אחותי. אמא בשמירת הריון ואני אוכל צהריים אצל סבא וסבתא, שני פרופסורים מרחביה, ומקשיב לתסכיתים ברדיו: אורי, גבעת האירוסים ומשהו על נמלים מפחידות. הקשבתי לרדיו והתרגשתי. הזדהתי. ניזכרתי.
נויבך וגולדן התרפקו על הימים התמימים ההם, אז היינו בטוחים בצידקת דרכנו ואורי, שהיה גם גיבור התסכית, היה הישראלי האולטימטיבי שאיכשהו התמסמס עם אבדן התמימות, עם הווידאו שהרגה את כוכב הרדיו.
שיר החירות ('פנינו אל השמש העולה' ) פתח את התסכית, "זה מעלה דמעות בכל פעם שאני שומעת את זה" התוודתה קרן.
מוטיב הישראליות היפה והאבודה חזר גם בראיון עם נורית גרץ האישה של עמוס והאמא של רונה. קינן. (היא גם אדם בזכות עצמו, סופרת, מבקרת וכו'). הישראליות שהתגלמה בעמוס קינן, בנורית גרץ ושמקובל ליחס היום גם לרונה.
ועכשיו, אחרי ההקדמה הנוסטלגית מגיעה ההערה לסדר יום – הערה לנויבך ולגולדן ולתמימות הנוסטלגית:
הישראליות האבודה הזו מעולם לא הייתה קיימת, כלומר לא כישראליות חובקת כל. היא הייתה הישראליות של דומיננטיות מפאיניקית-אשכנזית שהשתיקה קולות אחרים. היא הייתה ישראליות של המיועדים לגל"צ – אוהבי ההוּ ורונה קינן. היא הייתה גם ישראליות של ילד דתי שאכל צהריים אצל הסבים – הפרופסורים מרחביה – סוג אחר ומאוד מסויים של ישראליות. אבל היא לא הייתה הישראליות הנכספת של ישראל השניה. והשלישית, כמובן לא של הערבית – של הישראליות שלא פנתה אל השמש העולה אלא דווקא לזוהר (נניח). איכשהו, ההתרפקות הנוסטלגית הזו קצת צרמה לי. לא הנוסטליה לאורי או לחתול בשק אלא ההתרפקות על ישראליות הפיקטיבית. אתם (אנחנו?) לא מגדירים לבד את הישראליות.
פָּנֵינוּ אֶל הַשֶּׁמֶשׁ הָעוֹלָה,
דַּרְכֵּנוּ שׁוּב פּוֹנָה מִזְרָחָה.
אָנוּ צוֹפִים לִקְרַאת שָׁעָה גְּדוֹלָה,
זָקוּף הָרֹאשׁ נַפְשֵׁנוּ עוֹד לֹא שָׁחָה.
עוד לא שָׁחָה, אה?
מה נשאר מהזוהר מכל השירים שהוא שר
חיפשתי בצינור את רונה קינן מבצעת את קסיוס, שיר ניפלא. השיר הראשון שלה ששמעתי – אין בו שמץ ישראליות. לא מצאתי ביצוע ראוי אז צריך תחליף הנה קסיוס – תודה אליק.
ובכל זאת משהו על תחליפים – התחלנו עם ההוּ (פחות או יותר) אז נאחד אותם להופעת סיום עם שיר מצויין – substitute:
יפה כתבת.תודה.
(אחת שאוהבת גם את אורי וגם את זהר שאותו גילת בצבא בגיל 18)
קרן נויבך
יוני 18th, 2009
תודה לך!
(אצלי בצבא הטבחים אהבו את שלמה ארצי ולא את זהר… גם כן מטבח. לא אוהב את שלמה ארצי ולא תורנות מטבח).
אורן
יוני 18th, 2009
לצד תוכניות הרדיו האלה היו גם תוכניות המערכונים ההן. אני זוכר את עצמי בתור ילד מקשיב שוב ושוב לגשש, לשייקה אופיר וליוסי בנאי ורבקה מיכאלי.
נוסטלגיה היא תופעה שאיננה קשורה ל"נכונות" של העבר. יכול להיות שכנהירה לאומית היא בעייתית, אבל אי אפשר להמנע ממנה לגמרי במובן האישי. אנחנו מתגעגעים לעבר וזו פשוט תמונת ראי קטנה לחשש שלנו מהעתיד, לפעמים. זה לא באמת אומר על העבר משהו, זה בעיקר אומר משהו עלינו…
יואב
יוני 18th, 2009
בכל אתוס לאומי יש בעיות. הם אף פעם לא אמיתיים, שכן אם היו אמיתיים, לא היה בהם צורך. תמיד יש אלמנטים של הדחה והכללה, שכן בין השאר האתוס בא להגדיר מי אנחנו. ואיך אפשר לעשות את זה בלי להגדיר מי אנחנו לא?
אבל יש בהם הרבה כוח. ולעתים, גם הרבה יופי. ובמקרה שלנו, זה לא שהאתוס שיצרנו כאן היה אשכנזי במיוחד. התרבות האידית נמחקה הרבה יותר מכל תרבות אחרת, ובחלקים לא מועטים באופן מודע. כן, לא ניתן ליצור אין-מאין, כך שברור שהיו השפעות ארופאיות (ואפילו חזקות) על האתוס שיצרנו לנו כאן, אבל, ויתקנו אותי ההסטוריונים בקהל אם אני טועה, נראה לי שכל אחד שהיה מוכן לאמץ את כללי החברה היה יכול להתקבל ולהתקדם.
לא מושלם, נכון, לא בהכרח תואם לרעיונות האולטרה-ליברליים שאנחנו (וגם אני) מחזיקים כיום, אבל לא טלית שכולה פיח.
ולאנשי השפה, הסטוריה של המילה נוסטלגיה – http://www.answers.com/topic/nostalgia
אסף
יוני 18th, 2009
אסף –
אני מסכים במאה אחוז. ההערה שלי לא הייתה על האתוס או על הנוסטלגיה אלא הערה קטנה על איך אנחנו הכל כך מודעים (לעצמינו, להסטוריה וכו') נהנים לעטוף את עצמינו בשמיכה הנעימה הזו שבמובן מסויים שואבת מזה שאנחנו מכניסים תחתיה את כולם. את כל הישראלים. בהתרפקות על הישראליות יש הרבה יותר כח מבהתרפקות על ספר שאהבתי.
אורן
יוני 18th, 2009
'לבת ולבן' וגם 'חתול בשק' שודרו ברשת א'. המערכונים של 2 בצהריים ברשת ב', עד כמה שזכור לי, ובתקופה יותר מאוחרת.
לפעמים אני מקנאה קצת בבריטים (בני גילי), שזכרונות הילדות הנוסטלגים שלהם כוללים את דוקטור הו (למשל) אבל לא את אבא נעלם למילואים או את אורי שמקריב את חייו על מזבח האומה…
אגב אורן, ידעת שיש קישור לבלוג מהאתר של cs.huji?
Neta
יוני 18th, 2009
כן גם אני זוכר את המערכונים משלב הרבה יותר מאוחר וברשת ב.
לגבי הקישור – אני יודע שמcs יש קישור לעמוד עם בלוגים של סטודנטים ושם יש קישור לבלוג. יחד עם עוד בלוג בודד. אני חושב שאני מקבל משם כניסה בחודש או משהו כזה.
אורן
יוני 18th, 2009
בבקשה. בהחלט, אחד היפים (למרות שאני מזהה בו הרבה ישראליות. "העורבים קוראים לך לצאת את הארץ ולהיבנות")
אליק
יוני 18th, 2009
עמוס קינן, למיטב ידיעתי, עודנו בחיים. אמנם לא זוכר כלום, אבל בכל זאת…
אלון
יוני 18th, 2009
אלון –
תודה. אני מייד מחייה אותו גם בפוסט (איכשו בגלל הספר של גרץ והאלבום של רונה הייתי בטוח שהוא כבר בלשון עבר).
אליק –
תודה. אני כבר מאמבד. אבל אני לא משוכנע לגבי הישראליות. השם קסיוס, הצעקות האינדיניות והעובדה שוולך פרסמה את השיר באותו מחזור עם לוטה (במפחת שוודי לוטה מסתרקת), קורנליה, תרזה, סבסטיאן ואנטוניה – כולם סוג של ריחוק מאוד לא ישראלי.
אורן
יוני 19th, 2009
לא ממש קשור, אבל אני רוצה לפרוק את זה כבר הרבה זמן:
אורי עשה לי סיוטים במשך די הרבה זמן. לא כ"כ הקטע עם הטרוריסטים הערבים-נאצים (זה היה מאוד טבעי אז, ערבים + נאצים), כמו הקטע על הדלות של משפחתו של אורי (אחרי שהוא חזר).
מצד שני, גם עלובי החיים היה חתיכת טראומה בזמנו.
פאזי
יוני 21st, 2009
"אור ואלכסנדרה", היה ועודנו מהספרים האהובים עלי, והוא לדעתי עומד במבחן הזמן, גם בלי ענני הנוסטלגיה . כתבתי על זה פעם כמה מילים: http://www.eilam.org/?p=184
כדרלעומר
יוני 30th, 2009
מעניין מה אנשים זוכרים.
פאזי –
משום מה אני ממש לא זוכר נאצים מאורי. אני כמובן זוכר ערבים וזוכר את השיירה לירושלים אבל לא כטראומה אולי יותר כמיתוס מכונן. גם את הדלות אני לא ממש זוכר (אבל זוכר במעומעם את דליה השקופה).
וגם את עלובי החיים אני לא זוכר כטראומה. קיבלתי אותו כשהייתי בן 11 וחולה בשפעת סינגפורית (מה שאנשים זוכרים….) ונדמה לי שכבר הכרתי את זה מתסכית רדיו (חתול בשק?).
כדרלעומר –
מצחיק – אני בטוח שקראתי את זה (או שגם תסכית רדיו?) ואני פשוט לא זוכר אפילו פסיק.
אורן
יוני 30th, 2009
גם תסכית, גם ספר. על ילד עיוור ועולה חדשה מרוסיה ("הפשתנית", בלשון הספר).
כדרלעומר
יוני 30th, 2009