מדע בזיוני

[על שי דרומי, זכויות הפרט, ותרבות אמריקאית. הפוסט פורסם במקור ברשימות בינואר 2007 בזמן תקרית שי דרומי. הוא מפורסם היום כאן עקב הזיכוי.]

קלינט איסטווד - פעם במערב. מיתולוגיה.

Some people get a cheap laugh breaking up the speed limit
Scaring the pedestrians for a minute
Crossing up progress driving on the grass
Leaving just enough room to pass
Sunday driver never took a test
Oh yeah, once upon a time in the west*

התרבות האמריקאית רחוקה משלמות ואפילו אנחנו, פרובינציאלים שכמותינו, לועגים לנשיא האמריקאי העילג, לתוכניות הטלוויזיה המטופשות ולתרבות הצריכה שנעה על ציר מקדונאלדס – וול-מארט. ככה אנחנו צוחקים על האמריקאים כאילו כאן, אצלינו – במדינת היהודים העצמאית, אין מקדונלדס בכל פינה וכאילו ערוץ 2 שלנו הוא בבואה של צ'נל-4 הבריטי.
ומה עם המוזיקה, הקולנוע והתרבות הפוליטית שהביאו האמריקאים לעולם? בין כל הזבל יש גם לא מעט פנינים – רשימה חלקית ואסוציאטיבית: אלוויס, אדגר אלן פו, ג'ימי הנדריקס, רוזה פארקס, בוב דילן, הסיפמסונס, הסופראנוס, ברקלי 64', וודסטוק, סטונוול, מרטין לותר קינג, מרטין סקורסזה, סוזן אנתוני, דון דה-לילו, רוברט אלטמן, ג'ון יוסטון, קלינט איסטווד. כאמור, רשימה חלקית.

Yes it’s no use saying that you don’t know nothing
It’s still gonna get you if you don’t do something
Sitting on a fence that’s a dangerous course
Oh, you could even catch a bullet from the peace-keeping force
Even the hero gets a bullet in the chest
Oh yeah, once upon a time in the west

אנחנו חיים במטוטלת שנעה בין דוקטור ג'קיל שמחקה את ארה"ב ללא אבחנה, למיסטר הייד אירופי וגבה מצח שלועג לנשיא הנועל מגפי בוקרים ומנהל מדיניות חוץ של מערבון (הפוסט נכתב ב -2007, עידן בוש, כן?). וכשהמטוטלת נעה בין תנודה לתנודה שוכחים את המשרעת – הקו המקשר את אותה תרבות "מערבונית" המקדשת את זכותו הפרט להגן על עצמו, על 'נערתו' ועל אדמתו לאלוויס שמנענע את התחת בבוטות וולגרית (לזמנו), לרוזה פארקס שמסרבת לקבל את אפליית השחורים, למרטין לותר קינג בעל החלומות, לוודסטוק או לאלטמן. בקצרה –איסטווד השחקן ואיסטווד הבמאי מגיעים מאותו מקור, חולקים את אותה אסתטיקה, מתכתבים עם/ממשיכים את אותה תרבות. אחרי שמנקים מהאמריקנה את כל הרעש (והאינטרסים והשחיתויות וכו') נשארים עם מוטיב מרכזי ודומיננטי – זכויות הפרט. זכויות הפרט וזכותו של הפרט להגנה עצמית אינן כה שונות זו מזו.

אני במזרח וליבי בסוף מערב

את נוסטלגיית המערב הפרוע הזו מציף שי דרומי. זו החזות, זה משלח היד (חוואי/בוקר) וזה גם כמובן האירוע המצער בו נאלץ דרומי להגן על ביתו ורכושו (וחייו?) וירה בכנופיית פורצים שהרעילו את כלבי השמירה שלו.

Mother mary your children are slaughtered
Some of you mothers ought to lock up your daughters
Who’s protecting the innocenti
Heap big trouble in the land of plenty
Tell me how we’re gonna do what’s best
You guess once upon a time in the west

ישראל המושחתת של המילניום החדש הופכת אט אט (בעצם רק אט אחד – זה לא קורה כל כך לאט) למערב פרוע בו איש הישר בעיניו יעשה. המשטרה אימפוטנטית. השרים סוררים: "אנשי לצון – מֹשְלֵי העם הזה" (הפטרת השבוע, ישעיהו כח). החיים במערב הפרוע לא היו טובים במיוחד. המוסר היה בעייתי ואכיפת החוק הייתה נתונה לגיבורים מסוקסים וקשוחים. קשוחים ועצמאיים. אבל במערב הפרוע (המיתי, לא בהכרח האמיתי) היו טובים ורעים – והיה ברור מי הם הטובים ומי הם הרעים. ברגרסיה של ישראל למערב הפרוע – שי דרומי הוא ככל הנראה מהטובים. והמערב הפרוע (המיתי) הוא זה שיצר את סטונוול ואת וודסטוק, ואת מרטין לותר קינג. אה, כן – וגם את מקדונלדס ואת ג'רי ספרינגר.
מה יִצוֹר המערב הפרוע שלנו?

*והשיר כמובן – Once upon a time in the west של הדייר סטרייטס