ניר –
"[שי דרומי] אינו איש חוק דה יורה". דווקא כן דה יורה :)
ולגופו- אני מאמין שדרומי הוא אדם טוב שפעל מפחד אחרי פריצות חוזרות ונשנות, אחרי שהרעילו את כלבי השמירה שלו ואחרי שרצחו את חברו בחווה סמוכה. לילה, חושך, פריצה אלימה, חלק מהשודדים בורחים – האם זה מארב? אולי יש עוד כמה? את הכלבים כבר רצחו. גם את השכן….
אני לא טוען שדרומי הוא מיתוס המערב אחד לאחד (וגם לא טוען שהמיתוס הזה מושלם) אבל גם שם, הגיבור הוא האדם הפשוט שמגן על עצמו, על רכושו או על האנשים. הוא לא רצה באלימות אבל הוא נגרר לשם. הוא מנסה להתחמק מזה עד שבסוף אין לו ברירה מלבד מרחץ הדמים.

בוודאי שאני גם מודע לסכנות שבדימוי הזה. אבל הטענה בפוסט היא שבבסיסו של דבר – מיתוס המערב של הפרט המגן על עצמו ורכושו קשור למיתוסים/הישגים אחרים של התרבות האמריקאית כמו שוויון הזכויות למיעוטים וכו' – שניהם נובעים מהתפיסה של הזכויות של הפרט ושל המיעוט הלא מאוגד.

נכון שהמעשה שלו אינו בהכרח פסול מוסרית, אבל זה לא אומר שהוא מוצדק. לא הייתי רוצה לתת בידי כל אדם את הסמכות המוסרית להחליט מתי זה מוצדק ומתי לא לירות בפורץ. במערב הפרוע המיתי יש לנו כצופים או קוראים את יתרון הידע, הידע שהגיבור הוא מוסרי בדרכו והידע שמעשהו לא ייהפך לנחלת הכלל, משום שלא כל אחד יתיימר לחשוב שהוא "גיבור" כמוהו. אצלנו, ואני מניח שגם במערב הפרוע האמיתי ולא המדומיין, אם אף עונש לא מרחף מעל, רבים ישמחו לחשוב שהם גיבורים.

אני מסכים עם הקביעה שלך שהמצב מתדרדר אט אט (עם לכל היותר אט אחד). אולם שני דברים אני רוצה לציין. האחד, במקרה של שי דרומי ותוקפיו לי ברור כשמש מי הטובים כאן. אני שמח שמערכת המשפט הצליחה לייצר צדק במקרה הזה, דבר שהוא כנראה הרבה יותר מידי נדיר.

מדש שני הפורעים בכבישים, הפורעים בגבעות, הפורעים בנגב והפורעים במאה שערים (רשימה חלקית) הם רעה חולה. פתרון אין לי, אבל קלישאות כמו חיזוק המשטרה ואי קשירית הידים של האנשים הטובים מאחורי הגב נראים לי נקודה טובה להתחלה. לדיון, לתיקון.