מדע בזיוני

אחד הדברים הנוראיים ביותר שאפשר לעשות למשהו אהוב הוא לנתח אותו ברצינות תהומית. ללכוד אותו, לתלוש את כנפיו, למסמר אותו ללוח שעם ולהתבוננן בזכוכית מגדלת עם עין אחת עצומה וגבה שניה זקורה. ובכל זאת כמה מילים על תופעה בלשנית מסויימת (כינויי גוף) בטקסטים של סוזן וגה. זה מה שקורה כשלמעריץ יש נטיה בלשנית שיטחית והמוזה נוחתת להופעה בישראל.

אומרים עליה שהיא לא סתם סינגר-סונג רייטר אלא מספרת סיפורים. בשירים שלה היא תופסת רגע קטן, רווח חמקמק שבין איש לאישה, בין ממשות לזיכרון ובין תחושה לדמיון. בתור מספרת סיפורים היא מספרת על אנשים. אנשים שהם בעצם השתקפויות של עצמה. או של מישהו אחר. בתור מספרת סיפורים היא משתמשת הרבה בכינויי גוף (pronouns) אנאפוריים. וזה יפה וזה מתוחכם וזה עושה את השיר.

"דוגמאות בבקשה!" – הנה כמה דוגמאות משירים שאני אוהב במיוחד.
נתחיל דווקא מהשיר שחתם אתמול את ההופעה הראשונה ("זה שיר די מוזר להשאיר אתכם איתו", היא אמרה). השיר Pornographer's Dream נפתח בשורות הבאות:

‘She's a pornographer's dream’, he said
I knew what he meant.
But it made me imagine: what kind of a dream
He would have, that hadn't been spent?

pronoun explosion. ארבע שורות. שני משפטים. שבעה (!) כינויי גוף, ארבעה (!) משתתפים. בהגשה השורה האחרונה מפוצלת לשתיים והשאלה האנאפורית שמקפיצה אותי בשיר היא מי הוא אותו 'הוא'. 'הוא' אמר (החבר), מה 'הוא' מתכוון (החבר) ואיזה חלום 'הוא' חולם (הבמאי או שמא החבר?). המשך השיר מדבר על 'הוא' הבמאי הפורנוגרפי אבל כפל המשמעות הזה שמתעורר לרגע ויוצר זהות בין החבר לבמאי הפורנוגרפי מוסיף לשיר מימד אפל, מודע ומציצני והופך את השיר הזה למעניין הרבה יותר. לשיר עלינו כצרכנים ולא על איזה במאי פורנוגרפי עייף ושְֹבע ריגושים.

עלינו. זה בעצם הקטע של סוזן וגה. לא סתם סיפורים מעוררי אמפתיה והזדהות אלא זהות מפורשת. שימו לב לשורות מהשיר המופלא In Liverpool (מחאה רשמית: למה לא נוגן בהופעה הראשונה?!).

Except for the boy in the belfry
He's crazy, he's throwing himself
Down from the top of the tower
Like a hunchback in heaven
He's ringing the bells in the church
For the last half an hour
He sounds like he's missing something
Or someone that he knows he can't
Have now and if he isn't
I certainly am

הפעם לא ספרתי כינויי גוף אבל שימו לב להתקה שנעשית כאן מהבחור המסכן אל וגה עצמה. השיר מספר על הבחור במגדל הכנסייה. האוירה נבנית והמלנכוליה של ליברפול הגשומה על מחוריה הדיכאוניים נשפכת מכל תיאור ופתאום באבחת שורה – זה לא תאור של ליברפול או של הבחור אלא של סוזן עצמה, כלומר של המאזין. אלימות. אם עד עכשיו הדחקנו את הבדידות ("זה לא אני – זה הוא, המסכן"), באה השורה הזו ומטיחה לנו בפרצוף מי כאן בודד. האפקט של השורה הזו כל כך חזק בגלל ריבוי השימוש בכינויי הגוף. שבע פעמים חוזר ה'הוא' המינימליסטי בבית הזה שציטטתי ואז – בום! זה לא הוא זה אני. "…הוא נשמע כאילו הוא מתגעגע… ", מתגנב הספק אם זה באמת 'הוא' זה שמתגעגע או שאולי זה רק בדמיון של הצופה. בום! שינוי פוקוס אל 'האני'.

[אי אז כשקניתי את האלבום ושמעתי אותו שוב ושוב לא הייתי מודע לאותו פלירט ליברפולי חמוץ-מתוק שהיה לה בגיל 18].

ואי אפשר בלי להיטים. שימו לב להכרזה המפורשת על הטכניקה. מתוך Tom's Diner:

There's a woman
On the outside
Looking inside
Does she see me?

No she does not
Really see me
Cause she sees
Her own reflection

אין כאן את התחכום המפורש של האנפורה הדו-משמעית כמו ב-Pornographer's dream ולא את המעבר האלים שמטיח את המלנכוליות במאזין אבל המשחק הזה בין 'היא' ו'אני' משתלב מצויין בסיפור שמסתיר את העובדה שהסיפור הזה על האנשים בדיינר הוא התבוננות עצמית. כמו תמיד, כמעט מיד אחרי הרמז שמשנה את הפוקוס של השיר, השיר באמת עובר מתאור מתבונן לחווית גוף ראשון ואפילו מתכתב עם ליברפול שיבוא כמה שנים אחריו (ויתאר חוויה שקרתה כמה שנים לפניו):

Oh, this rain
It will continue
Through the morning
As I'm listening

To the bells
Of the cathedral
I am thinking
Of your voice…

And of the midnight picnic
Once upon a time
Before the rain began…

I finish up my coffee
It's time to catch the train

סיום חפוז. גומר את הקפה. צריך לזוז.

ממתק פרידה
אוקטובר 2000, רומא. נקלעתי (סטודנט תפרן בטיול) להופעה של סוזן וגה. הופעה סגורה בחלל קטן ואינטימי לכמאתיים עיתונאים מוזמנים. סוזן, הגיטרה ומתורגמן. שירים, הקראת שירה ודיאלוג עם הקהל. מה הופתעתי שסוזן העגמומית (לפי השירים שאהבתי) התגלת כטיפוס משעשע במיוחד שהופך את קטעי הקישור לחגיגה.

תשע שנים קדימה, ישראל, אתמול – הנה קטע חמוד עד למאוד שמישהו צילם בהופעה אתמול והעלה ליוטיוב (תהיתי מי אלו המוזרים האלו שעסוקים עם המצלמות המעפנות של הפלאפונים במקום ליהנות מההופעה. עכשיו אני מודה להם). זה הסיפור על ליברפול שהיה בעצם אינטרו לשיר ג'יפסי.