מדע בזיוני

דמיינו שאתם בחו"ל. דמיינו שיום ראשון הוא חלק מסוף השבוע. דמיינו שהערימה הזו הגיע בדיוק לסוף השבוע תפריט נגלל: אחלה בלשנות ברשת הישראלית, שיסגר ערוץ עשר ויניח לנו, על החוק הביומטרי ועל חברי כנסת כוחניים ומטומטמים שלא מבינים אינטרנט, קצת מטא בלוגיקה וקצת לוגיקה ומה הדבר שהכי טוב לעשות עם מקל קסמים (ספתח רחוב סומסום). יהיה דיסקו. (ואף מילה על הפרסומת של סלקום).

ראשית חכמה לכו ותבדקו את בלוג הבלשנות החדש דגש קל. כבר שבועיים אני מתכנן להכניס אותו לערימה אבל ערימה אָיִן. הבלג מתעדכן תדיר ובו פנינים ופנינות. זה בלוג מאה אלף דולר, זה. ובכלל – תקופה טובה לבלשנות פופולרית ברשת העברית – דרך דגש קל הגעתי גם לבלוג מקפים לוהטים.  הסיפור הזה הוא יופי טופי מאחר ו(אוי לבושה) כמות הבלשנות בבלוג הצנוע אותו אתם קוראים ברגעים אלו ממש, מצטמצמת ודועכת.

אפרופו ענייני בלשנות אז הנה קומיקס קולע וקורע שמתכתב עם אחד המיתוסים הבלשניים האנוסים (abused) ביותר (דרך ה-language log):

הכל עשר. חסר מעש כתב למה אין שום הצדקה להציל את ערוץ 10 יוסי מימן. הוא צודק בכל משפט. ואם עוד נשאר בי קורטוב של רחמים אל אנשי הערוץ הנחות הזה, אז אפשר לפנות גם לרגש. בתשעה באב (שנאת חינם וכו') יצא לי לראות את הפרומו שלהם לאמנון לוי. "הילדים החטופים של מאה שערים" הכריזו באותיות דם. קאט. איזה קשקשן חילוני מדבר בידענות נחרצת: "בשביל החרדים זו מצווה לחטוף ילדים!" ("בשביל החרדים" כולם, לא פחות. "מצווה".). קאט. סצינה טלנובלית קורעת לב של אבא במכונית, מדבר בטלפון "אבל זה הילד שלי, אני רוצה לראות אותו" ומהצד השני "לעולם לא תראה את הילד שלך" (חסר הצחוק הגרגמלי). קאט. ווייס-אובר: "זה יכול לקרות גם לכם!". אני יודע, זה בנאלי להשוות כל זוועה אנטישמית/חרדית  לדר-שטירמר, אבל יותר קרוב מזה קשה להגיע. טוב, תמיד אפשר להוסיף איזו קריקטורה של עבדקן אונס בלונדינית. זה יכול לקרות גם לכם. גם לשחורדיניות. [בינתיים מסתמן הסדר להצלת ערוץ עשר. אולי שיצילו אותנו במקום?!].

אצבע משולשת. ואם אני כבר בעצבים, אז יש את שיטרית והחוק הביומטרי שהוא מקדם במלוא כוחו. בחורים ברשת גל מור כתב שנראה שלשיטרית ניגוד אינטרסים חמור. הייתי מקשר אבל הפוסט הוסר אחרי קבלת מכתב מאיים מרותי שיטרית. המקרה הזה עוד יפרנס המוני דיוני אוננות (כמו הפסקה הזו) מטא-בלוגיים על תפקידם ואחריותם של הבלוגים ובכל אופן – אני דווקא התאכזבתי מההורדה של הפוסט. גל מור הוא לא טירון תקשורתי ואני בטוח שהוא ידע מה יש לו ביד (חומר נפץ) ועד כמה הוא יכול לגבות את זה אל מול איומים משפטיים שלבטח יגיעו. גל מור הוא לא סתם בלוגר זניח שכותב על מדע בזיוני אלא אלפא-אלפא בלוגר עם אלפי קוראים ועוקבים. הוא ממנף את בלוגו כמגזין עם כותבים אורחים ועם "הסיפור המרכזי" כך שהוא למעשה ובמודע משמש כעיתון רק ללא הגב הכלכלי ומסתבר שגם ללא מחוייבות לנפגעים הפוטנציאליים או לקוראים. מאכזב. את הסיפור המלא תוכלו לקרוא אצל ברמן: כי לי אין הסכם כניעה מביש עם משפחת שיטרית. כך או אחרת (ניב ליליאן טוען אחרת), נראה שאת תוצאות הביריונות של משפחת שיטרית יהיה קשה להעלים מהרשת. מגיע לו לשיטרית, הפגר הפוליטי, שהכריז שכדאי להצביע קדימה כי "אנחנו לא מחוייבים… אנחנו מפלגה ללא אג'נדה" (מזיכרון. תתפסו אותי במילה). עוד על מורשת שיטרית תקראו אצל גורביץ ברשימה עבד כי ימלוך.

אבל שיטרית בצד ונחזיר את החוק למרכז – אל תפספסו את הרצועה של לא ארץ לשפנים: תראו למאגר הביומטרי את האצבע.

מידת החסד: אם כבר מטא בלוגיקה – measure for measure, אכסניית בלוגי ה-VIP של הניו-יורק טיימס יצאה לחופשה (ללא תשלום וללא סיום) והויאייפיים כתבו רשימות סיכום. ג'פרי לואיס הביא אותה בקומיקס: Doing the math – measurement of what measure meant.
[בין הכותבים במז'ר-פור-מז'ר הייתה גם סוזן וגה עליה כתבתי לא מזמן סוזן וגה, היא, אני.]

ועוד רבע העלאת גרה – פעם כתבתי על פרדוקס בוחן הפתע וההפגנות הספונטניות המתוכננות באירן (ושימו לב לתגובות של שחר). בהקשר הזה של תכנון ספונטניות נכנסת תורת ההסתברות והאקראיות. הנה דוגמא איך אפשר להפתיע את עצמך (ומה הדבר הכי טוב שאפשר לעשות עם מקל קסמים):

[זה ספתח לסדרת פוסטי רחוב סומסום].

אני מסוג הפראיירים היומרניים שהיו קונים את ספר 'לרקוד עם דמעות בעיניים' של ניסן שור בעיניים דלוקות ומסומאות מבזקים. אפילו ליטפתי את הכריכה בשבוע הספר. גלעד סרי לוי מוציא לי את האויר מהמירור-בול: לרקוד על חורבות הקולוסיאום.