מדע בזיוני

בעקבות מעבר מזדמן על הסט של סרוגים - מניין שני.
אחד הפרקים המבריקים ברעש לבן של דון דלילו מלעיג על חוסר היכולת לחוות חוויות בצורה אותנטית, על הצורך המודרני במתווך לחוויה ועל תפקיד התקשורת כנותנת גושפנקא קיומית. ג'ק מחכה לבִּי בשדה התעופה של איירון סיטי. בִּי מתעכבת ובינתיים מגיחים מהמסוע אנשים חיוורים ותשושים שנראים כפליטים. ג'ק שואל אחד מהם מה קרה ומסתבר שהם היו על טיסה שאיבדה את המנועים, צללה למטה, הטייסים כבר הודיעו לנוסעים שהמטוס מתרסק (וברגע של צלילוּת דעת שאחרי הפחד-מוות גם התוודו על אהבתם זה לזה: " 'אני אוהב אותךָ, לאנס', הפעם הייתה השתהות קצרה עד שהחלה שוב היְללה ההמונית. אוהב אותךָ? איזה מין אנשים אחראים על המטוס הזה?* הבכיה נעשתה מרירה ונטולת אשליות"). הבחור מספר מה קרה בפרטי פרטים.

כשהגיע לנקודה זו בסיפורו היו כבר אנשים רבים סביבנו, לא רק כאלו שיצאו זה עתה מהמנהרה אלא גם אלה שהיו מיוצאיו הראשונים של המטוס. הםכ באו להקשיב. נח היה להם שהאיש במצנפת ובמותניה מספר את סיפורם. איש לא חלק על דבריו ולא ניסה לתרום עדות אישית. דומה היה שהם שומעים דיווח על אירוע שלא היו שותפים לו אישית. הם הקשיבו לו מתוך עניין ואפילו מתוך סקרנות, אך גם מתוך ריחוק ברור. הם סמכו עליו שהוא יספר להם מה הם אמרו והרגישו.

אומרים שסרוגים נעשתה לסדרת כמעט קאלט במגזר. רייטינג מטורף (איך זה אצל חילונים?). מִדְגם שעשיתי בין כמה חברים דתיים (ממעגלים שונים לחלוטין) מגלה שאכן כי כן. זה מאוד אותנטי אמרו לי זוג ירושלמי שעבר לתל אביב ולא בילה ולוּ שנייה בביצה (אהמ… חוץ מלגדול שם, שזה סוג של מייפלאואר). כך אמר לי גם אחד מגדולי הנרקיסים וכך אמרה לי גם האחות של 'בעלת השליטה' שמשוייכת לחלק האנגלוסקסי של הביצה. זה בהחלט הישג. ועכשיו מגיעה ההסתייגות. אני לא צופה אדוק של הסדרה. ראיתי את החצי השני של העונה הראשונה ולא ממש הזדהיתי (צריך להיות פייר – סדרות צריך לראות מהתחלה. אקספוזיציה והתפתחות. אתם יודעים). כמו אותם ניצולים, חיפשתי מישהו שיספר לי את הסיפור שלי ולא ממש מצאתי. הדמויות בסדה נראות כולן כניצולות של איזו תאונה. בודדות, מבובלבלות, עייפות, המומות ונטולות שמחת חיים. באופן אישי אני לא מכיר אף דמות דתית שמתאימה לאפיון הדמויות בסדרה. לויודע – לחברים שלי הייתה שמחת חיים. ותחביבים. ומלבד העיסוק בבדידות ובגבולות הדת היו להם עוד כמה עניינים לענות בהם. אם צריך לבחור אפיון מבדיל אחד, אומר שהחברים שלי שתו הרבה יותר בקידוש. וגם באמצע השבוע. הם לא נראו כמו ניצולים. במובן זה סרוגים מפוספסת עלי. אני לא מזדהה עם הדמויות והעלילה.  ובכל זאת אני צופה. כמו שמתעכבים להסתכל על תאונה. כמו ניצול שרוצה שיספרו לו את הסיפור של עצמו. מה אמר. מה הרגיש.

ועכשיו הסתייגות להסתייגות – בלי להכיר אני "יודע" שיש אנשים כאלה. המניירות הקטנות הן מדוייקות להפליא. השחקנים עוברים כדתיים והדמויות קולעות גם לסטריאוטיפ שיש לי (כבוגר ביצה) על אנשי הביצה. סחתיין לשחקנים. סחתיין לבמאי.

——

נדחתפי הלאה מן המספר בידי אנשים שהצטופפו להקשיב. למעלה ממאה איש, שגררו את תיקי הכתף שלהם ואת אריזות הבגדים על פני הרצפה המאובקת. כשהתברר לי שיצאתי מטווח שמיעה, ראיתי את בִּי עומדת לידי, פניה הקטנים חלקים ולבנים בתוך שפע שיער פרוע. היא קפצה לתוך חיבוקי, מדיפה ריח של מנועי סילון.
"איפה התקשורת?" שאלה בי.
"אין תקשורת באיירון סיטי"
"אז הם עברו את כל זה לחינם?"

אז לנו יש תקשורת ויש את סרוגים (יס, ערוץ 2). חברים יקרים – הסבל שלכם לא לחינם.

——–

*לא יכולתי להתאפק מהקריצה לאקטואלי (הומו, דתי, קצין, גם אם לא טייס). יהושע – אנחנו אוהבים אותך.