מדע בזיוני

*מוקדש לנ', חבר טוב שלמד איתי בתיכון בנתיב מאיר ואחרי שנתיים (או שנה?) עבר לחורב. אהמ…
הפוסט הזה הוא כולו ערימת ספקולציות. אבל אני ארשה לעצמי כיוון שכנראה שאף אחד מכם לא יודע יותר ממני.

מה עשה הרב אלון?
כנראה שמשמש ופשפש.

ולמה זה לא הגיע למשטרה?
כי כנראה שהמשמוש והפישפוש נעשו בבגירים ובהסכמה. כלומר אולי הייתה כאן מניפולציה ואולי אלו היו תלמידים לשעבר שבאו להתייעץ או לבקש הדרכה. אבל הם לא היו קטינים וגם לא היו נתונים למרותו.
הערה שקיבלתי ממויה בתגובות (ומאחרים) – יכול להיות שמעשה פלילי היה גם היה אבל המתלוננים לא הסכימו ללכת למשטרה. שותפות לדבר עבירה במובן של ידיעה לא נחשבת במקרה של עבירות מין בהם יש יסוד סביר להניח שהקורבן לא רוצה בפרסום ולא רוצה התערבות משטרתית.

אז מה היה לנו כאן? (הכל לכאורה. כן?)
- רב ידוע מאלו שמכונים "מבכירי הרבנים" עם נטיות הומוסקסואליות (בארון).
- ניצול מכוער של כריזמה ושל תלות שפותחה בו בעבר.
- ריח רע וטעם לפגם (אם כי אומרים שזה טוב לעור הפנים)
- אירגון (תקנה) שמשמש כבורר לגיטימי, יודע את מגבלותיו (כנראה שאין כאן משהו פלילי, או שאין קורבן שמוכן להתלונן במשטרה, או שיש התיישנות) ומנסה ללכת בין הטיפות – לא להציא את אלון מהארון וגם לא לאפשר לו להמשיך במעשיו (כדי להגן על ה"תלמידים" וכנראה, לא נתכחש, גם כדי להגן על הרבנות החינוכית כמוסד).

סיפור עיתונאי ורעידת אדמה בציבור הדתי? בהחלט כן. אבל זה לא סיפור על רב פדופיל ועל חבורת עבדקנים מזיקני ציון שכל מטרתה היא לטאטא ולהסתיר ולהתעלם מהחוק (כמו שממהר-אץ-ורץ לטעןן אברום בורג הנשכח).

קריאה שקולה ולא מתלהמת מגלה פה סיפור הרבה יותר מעניין. הרבה יותר משמעותי. כזה שידרוש מהציבור הדתי מחשבה מעמיקה בהרבה על תפקידו ומקומו של הרב כמחנך וכמנהיג קהילה (דעתי – מוסד של ידע ותו לא). קריאה זהירה שכזו מציגה תמונה בעייתית בהרבה מקריאה צהובה על הרב-ההומו-הפדופיל, כלומר הסוטה הנוראי. סטייה של אדם פרטי לא מחייבת מחשבה קיבוצית. אבל כנראה שלא זה המצב.

צולם בברקלי במצעד how Berkeley can you be?

בשולי הדברים:
1. על פי ההארד קור ההילכתי אין איסור להעדיף בנים. גם אין איסור של ממש על פישפוש-מישוש וכו'. אסור לקיים יחסי מין אנאליים עם גבר אחר (והדיון על ההצדקה של זה הוא משעמם והוא גם לא רלוונטי בשיח ההילכתי).
2. מקובל להיזדעזע מהנורמה שרב בכלל נוגע מתלמידים, מחבק ומנשק אותם (בצורה לא מינית). האמת שזה מזעזע גם אותי אבל רק בגלל שאני אדם קר ומנוכר שסולד מהבעת חיבה פומבית ומתקשה להסתגל לנוהל החיבוק-נשיקה בפגישה עם מכרות (טוב, התרגלתי). נורמת המגע בין רב לתלמיד היא עתיקה ולגיטימית. הנה, למשל אחד הסיפורים המרתקים ביותר במשנה:

עוד באו שנים ואמרו, ראינוהו בזמנו, ובליל עבורו לא נראה, וקבלן רבן גמליאל. אמר רבי דוסא בן הרכינס, עדי שקר הן, היאך מעידין על האשה שילדה, ולמחר כרסה בין שניה אמר לו רבי יהושע, רואה אני את דבריך: שלח לו רבן גמליאל, גוזרני עליך שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכפורים שחל להיות בחשבונך. הלך ומצאו רבי עקיבא מצר, אמר לו, יש לי ללמוד שכל מה שעשה רבן גמליאל עשוי, שנאמר, (ויקרא כג) אלה מועדי ה' מקראי קדש, אשר תקראו אתם, בין בזמנן בין שלא בזמנן, אין לי מועדות אלא אלו. בא לו אצל רבי דוסא בן הרכינס, אמר לו, אם באין אנו לדון אחר בית דינו של רבן גמליאל, צריכין אנו לדון אחר כל בית דין ובית דין שעמד מימות משה ועד עכשיו, שנאמר "ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל". ולמה לא נתפרשו שמותן של זקנים, אלא ללמד, שכל שלשה ושלשה שעמדו בית דין על ישראל, הרי הוא כבית דינו של משה. נטל מקלו ומעותיו בידו, והלך ליבנה אצל רבן גמליאל ביום שחל יום הכפורים להיות בחשבונו. עמד רבן גמליאל ונשקו על ראשו, אמר לו, בא בשלום, רבי ותלמידי, רבי בחכמה, ותלמידי שקבלת את דברי. (מסכת ראש השנה, פרק ב, משנה ט)

אז גם מעצם הקירבה בין רב לתלמיד אני מסרב להזדעזע עמוקות. אני מבין את השורשים ההיסטוריים שלו. אני לא רואה את הבעיה העקרונית. אבל אם יצא משהו טוב מהפרשה הנוכחית הוא שירוש הנורמה הזו. סייג. סייגים וגדרים זה משהו שדתיים מבינים.

הבהרה 1: כאמור – ספקולציות. אם יסתבר שיש כאן משהו פלילי זה ילמד שהרבנים לא למדו כלום מפרשת ההסתרה של קופולוביץ' ושגם הם אחראים.
הבהרה 2: לא איכפת לי שרב זה או אחר מעדיף גברים. מה לעשות – אלו הקלפים שחילק לו אלוהים. אני גם לא חושב שזה אמור להיות עניין ציבורי ושזה משפיע על תיפקודו כרב (וע"ע בשולי הדברים 1).
הבהרה 3: פליליות היא לא חזות הכל. אני בהחלט מוצא טעם נוראי לפגם גם בתיאור ה"מקל" שנתתי כאן. יש כאן ניצול ציני של מרות ושל סמכות, אם גם לא במובן הפלילי (ועל הגבול האמורפי הזה בין כריזמה "מותרת" לכריזמה "אסורה" בטח יפתח דיון במקום אחר).
הבהרה 4: אני חובש כיפה עם נטייה אורתודוקסית אבל לא רואה את עצמי קשור לאיזשהו זרם, קהילה, רב, אלוהים. ליבוביצ'יאני בגרוש.
עכשיו אני רואה שתומר כתב (יפה ממני) משהו דומה.
ואנשיל פפר כותב על הסכנה שבכריזמה.