מדע בזיוני

מעניין. אולי זה אפילו נכון.

הבלוג של אורן צור-

אורן הוא:
-עוד קורבן של הסטטיסטיקה
-נכשל במבחן טיורינג

גדלתי להאמין בעיוורון. לא סתם עיוורון אלא עיוורון מלא. כפול (double blind review). עיוורון  כשיטה שאין בילתה. כמו פורנוגרפיה, גם זה עניין של גאוגרפיה ובמרחבי האקדמיה שלי (כלומר מדעי המחשב->למידה חישובית/עיבוד שפה) עיוורון הוא דבר מקובל (כחיובי). עוד פוסט תוהה על מאחורי הקלעים של האקדמיה.

אולי דרוש כאן הסבר קצר, לטובת הקוראים שלא מכלים את זמנם באקדמיה, או לטובת אלו שמכלים את זמנם בדיסציפלינות הלא נכונות. האקדמאי, כידוע, לא נמדד בחדשנותו, בתרומתו למדע או לחברה אלא אך ורק בתפוקתו. כלומר במספר המאמרים שהוא מפרסם. כמובן שזה משתקלל גם עם יוקרתם של הפורומים בהם הוא מפרסם. לכאורה, פורום יוקרתי יותר הוא גם סלקטיבי יותר וסלקטיביות פירושה איכות. ציניות אסייד, יש קורלציה מסויימת בין הסלקטיביות לאיכות, אבל אני מניח שיודעי ח"ן יסכימו שלכל פורום יוקרתי מסתננים גם מאמרים בינוניים או גרועים. מאידך, מאמרים חדשניים במיוחד יתקשו להתקבל גם לפורום איכותי, אבל על כך בהמשך.

יוקרתו של הפורום נקבעת, בין היתר, על פי מספר הציטוטים מתוך אותו פורום – מעין מדד למידת ההשפעה של הפורום (דומה לרעיון האבס בפייג' רנק). כמו-כן, פורום יוקרתי יותר יהיה סלקטיבי יותר (ביצה ותרנגולת) ויקפיד על נוהל מסודר לקבלת מאמרים. להלן – תהליך הריביו (review process).  כאמור, בתחום שלי מקובלת השיטה של עיוורון כפול.

הנה איך שזה הולך במדעי המחשב (תיאור ממצה של האל דאום השלישי):
1. פורום (כלומר כנס) מודיע על דדליין.
2. יום לפני הדדליין חוקר כותב מאמר ושולח לשיפוט (ברמת עיוורון כזה או אחר)
3. הכנס מקבל או דוחה את המאמר.

עיוורון חלקי

אני שולח מאמר לפורום (כנס, ז'ורנל) והמאמר מועבר לשפיטה (ריביו) לשלושה שופטים או יותר. השופטים אמורים להיות בקיאים בתחום וככאלו להיות מסוגלים לשפוט את העבודה בצורה מעמיקה ועניינית, לזהות את נקודות החולשה ואת ההברקות. השיטה הזו שמעבירה מאמרים לשיפוט אצל חוקרים מהתחום נקראת שיפוט עמיתים (peer review). עם זאת, כמו בשילטון טרור דיקטטורי אין לשולח מושג מי הם השופטים והתליינים שקיבלו או דחו את עבודתו בשאט נפש. היינו עיוורון מצד החוקר הכותב. היינו single blind.

עיוורון כפול

אני כותב מאמר, ממיר אותו מ-LATEX לפדפ וטורח להשמיט את השם שלי כמחבר. כמו כן אסור שיהיו הפניות עצמיות בסיגנון "כמו שכתבתי במאמרי המופלא 'על נפלאות העיוורון הכפול' א.צור 2010". מה שגורם להפניות נפוחות בגוף שלישי: "בעקבות מאמרו המופלא של א.צור, 2010". כמו-כן, אסור להגזים בהפניות גוף שלישי-עצמי שכזה או כל פרט מזהה אחר. כלומר מי שמקבל את המאמר לשפיטה לא יודע מי כתב את המאמר וכך אינו מוטה מדעות קדומות, הערצה, תיעוב, תחרות וכו'.  זהו עיוורון כפול.

בין אם נדחה ובין אם התקבל – הכותב מקבל משוב מהשופטים בו הם מפרטים מה דורש תיקון ("איך לא ציטטת את המאמר החשוב של א.ב.ג.ד גורדון?!" יעיר השופט, מן הסתם א.ב.ג.ד. גורדון). ההערות אמורות להיות אינפורמטיביות, להצביע על כשלים מתודולוגיים ולהציע דרכים לשיפור. אשרי המאמין.

כאמור, הסביבה האקדמית שלי אמונה על העיוורון הכפול והתרגלתי לחשוב שזוהי השיטה שאין בילתה. זילזלתי קצת בפורומים בהם העיוורון לא מוחלט. צחקתי על אלו בהם מספיק לשלוח אבסטרקט של הצהרת כוונות על מנת לקבל מקום מובטח. מידי פעם המציאות טפחה קצת על פני, אבל לא ממש נתתי לזה לשנות. מאמרים התקבלו ונדחו ולעיתים (לא תמיד) ההערות חשפו את ערוותם של השופטים האנונימיים. כלומר מההערות ניכר שהם לא קראו את המאמר בעיון המתבקש או שפשוט אינם בקיאים בתחום. סתירה לעיקרון שיפוט העמיתים והעיוורון היחיד או הכפול שמותיר את השופט חסין ביקורת.

מידי פעם קראתי פוסטים כמו זה של האל דאום (השלישי!) שתוהה אם לא כדאי לעבור לשיטת הפרסום השונה מהותית של המתמטיקאים (Arxiv and computer science):

1. (אין דדליין) חוקר כותב מאמר.
2. החוקר שולח את המאמר לז'ורנל (אין דדליין, כן?!)
3. במקביל החוקר מעלה את המאמר לרשת Arxiv שם הוא מופיע עם כל הפרטים המזהים של הכותב.
4. הז'ורנל מפרסם (או דוחה) את המאמר.

עד פירסום המאמר בז'ורנל המתמטי יכולות לעבור שנתיים-שלוש במהלכן יקבל החוקר פידבק מקוראים מזדמנים, יתקן ויערוך שינויים ויזכה (או שלא) לתהילת עולם כמתמטיקאי מבריק. העיקרון הזה חותר תחת כל העיקרון של שיפוט עמיתים ושל שיפוט עיוור. וזה דווקא נשמע מעניין. אם כי, מזכיר האל ובצדק, מחזוריות הפרסום המהיר במדעי המחשב (כנסים) שונה מהותית מהשנים שעוברות עד לפירסום בז'ורנל מתמטי ובהחלט יש לזה השפעה.

דניאל למייר, פירסם לאחרונה קטע ישן של דייקסטרה (ז"ל. ה-דייקסטרה) שתוקף את עיקרון שיפוט העמיתים בצורה חריפה אפילו יותר. שיפוט עמיתים, הוא טוען, בהכרח גורם לבינוניות (become independent of peer review):

Not only does the mechanism of peer review fail to protect us from disasters, in a certain way it guarantees mediocrity: the genius has no peers. And to make matters worse, his publication record does not reflect his work either. At the time it is done, truly original work —which, in the scientific establishment, is as welcome as unwanted baby— is very hard to publish as it takes at least another ten years for the appropriate journal to be founded. (I sooner blame someone for his publication list being too long than being too short.)

באותו עניין, לאחרונה יצא לי לדבר עם חבר – אדם רב מאמרים (טובים בכנסים טופ-טיר) שאמר לי שהוא מרגיש שהוא קצת מרמה. שהוא פיצח את השיטה ובמקום לעשות מדע מאתגר הוא מהנדס מאמרים בטוחים.

זרעי הפקפוק, כאמור, כבר נטעו ואפילו כתבתי על זה קצת בפוסט צ'רניאק הוא הבובליל של ה-NLP שם פירטתי קצת על היתרונות של שיפוט לא עיוור, או לפחות לא עיוור לגמרי (וכדאי לקרוא שם את התגובות). אבל המשבר הגיע לאחרונה.

שלחתי מאמר לכנס AAAI-ICWSM (התקבל. תודה ששאלתם). כהרגלי שלחתי את המאמר נטול זיהוי ואחרי כמה שעות קיבלתי הערה (המערכת מייצרת אנונימיות) שהשנה שינו את השיטה מעיוורון מלא לעיוורון חלקי ולכן אני מתפקש לשלוח שוב בתוספת שמות הכותבים. נרעשתי. אם כי בלי הסבר מיוחד. אלא שהשנה כיהנתי בכנס גם כ-Program Committee, כלומר כשופט. זה אומר שקיבלתי אוסף מאמרים לשיפוט וזה גם אומר שראיתי מי הם הכותבים (בעוד האנונימיות שלי כשופט נשמרת. עיוורון חלקי). וזו הייתה חוויה מוזרה מאוד. הכרתי חלק מהכותבים (כלומר את העבודות שלהם, או מקסימום ניד ראש לא מחייב ממפגש אקראי בכנס אחר). הלוואי ויכולתי לומר בלב שקט שהעובדה שכותב מסויים הוא אדם מוכר בתחום לא השפיע במקצת על השיפוט (למעשה היא לא ממש השפיע. ההכירות המוקדמת אמנם היוותה פריור לשיפוט אבל ההערות והביקורת שלי היו ענייניות עד למאוד).  את החלק האחר, זה שלא הכרתי, נשבעתי שאנסה לשמור על האנונימיות שלו. כמובן שנשברתי ואחרי יומיים עברתי לגיגול שמות הכותבים ולברר מאיפה הם באו ולאן הם הולכים. אודה ולא אבוש שבחדווה גיגלתי דווקא את אלו שכתבו מאמרים שנראו לי גרועים. להגנתי אומר שניסיתי לתת להם קרדיט. לבדוק מאיפה הם והאם יש לה איזו מסורת של פירסומים רציניים כזו שתצדיק מתן קרדיט משופר.

למען האמת, הטרחתי אתכם לקרוא את אוסף המילים הזה בלי שורה תחתונה. אני עוד לא משוכנע באי-צדקתו של שיפוט העמיתים ושל העיוורון החלקי או המלא. אבל דווקא מסקרן אותי לשמוע איך זה בדיסציפלינות אחרות.

17 תגובות עבור “על העיוורון”

  1. אצלנו (פיזיקה) המסורת היא של עיוורון חלקי, כמו זה שהתנסית בו לאחרונה. אני חושד שאין הרבה טעם בעיוורון דו-צדדי, ודאי שכמדברים על נישות צרות יחסית. הזמן שייקח לך לזהות את הכותב, או לפחות את הקבוצה ממנה הוא מגיע, הוא בדרך כלל זניח.
    בכל מקרה, וכאן יש הבדל עצום בין התחומים – כנסים הם הרבה פחות חשובים אצלנו. לכן כדי להתקבל לכנס די באבסטרקט טוב (על סמך האבסטרקט ייקבע אם תזכה להרצאה, לפוסטר, או לא לזה ולא לזה). לאחר הכנס תתבקש להעביר לשיפוט עיוור למחצה (מובן מאליו שבשלב זה אין אפשרות שאתה תהיה אנונימי) מאמר שיציג את עבודתך לכרך ה-Proceedings של הכנס המדובר. מאמרים כאלה נחשבים בדרך כלל, בלי קשר למסגרת שבה פורסמו, לחשובים פחות ממאמרים שהוגשו לפרסום בגליון רגיל של ז'ורנל מקצועי (כאן כבר לא ממש ברור לי למה, אולי בגלל שאתה גורר איתך את העובדה שמלכתחילה קיבלת אישור להציג בכנס על-סמך אבסטרקט בלבד).
    בכל מקרה, כיוון שאולפתי כראוי על-ידי המערכת, מובן מאליו שהנוהג של מדעי-המחשב נראה לי מגוחך ואנטי-מדעי כשכולו מושתת על לחץ פרסום בדדליינים.

    שחר

  2. אני מגיע מאותם מקצועות לא נכונים. גם אצלנו כנסים הם משניים לפרסומים בכתבי עת, ובכל זאת בכנס הראשי של התחום השיפוט הוא עיוור כפול.
    בכתבי עת השיפוט גם הוא עיוור כפול, אם כי עורך כתב העת כן רואה מי כתב את המאמר לפני העברתו לשיפוט, ויש ביכולתו לדחות מאמר ללא שיפוט (דסק-רג'קשן).

    בתחום שלי יש תזוזה לכיוון מה שנראה כמו המצב במתמטיקה, עם הפיכת SSRN למקום סטנדרטי להעלאת מאמרים בתהליך ושאר ניירות עבודה. הדבר נובע, להערכתי, מכך שמחזור הפרסום הוא ארוך יחסית בתחום שלי (מרגע ההגשה עד הפרסום יכולים לעבור שנה-שנתיים ולפעמים יותר) – מה שמעודד חוקרים לנסות להפיץ את רעיונותיהם באמצעים אחרים.

    לבסוף – הנה לינקים לדיונים בנושא מהבלוג האקדמי החביב עלי בתחומי:
    http://orgtheory.wordpress.com/2007/06/07/some-proposals-for-journal-reform/

    http://orgtheory.wordpress.com/2009/12/03/on-peer-review-and-butterflies/

    עמית

  3. בתחום שלי יש תופעה יותר מדהימה:
    הדרך הסטנדרטית לפרסם מאמר היא דרך הארכייב, האתר שכבר הזכרת. בנוסף, ישנו אתר מדהים שנקרא
    scirate.com
    באתר, כל אחד יכול להצביע, סטייל כוכב נולד, על המאמרים מהזמן האחרון. זה כלי ממש חשוב לקהילה – במקום לנבור בערמות, נכנסים, רואים מה המאמרים הכי "חשובים" השבוע, ורק אותם קוראים. החסרונות גם הם כמובן ברורים…

    בכנסים, כבר אין אפשרות לכפות דבל-בליינד – המאמר כבר התפרסם מזמן בארכייב. יותר מזה – ה"שופטת" ממש מוטה כי היא יודעת כמה הצבעות קיבל המאמר, וכמובן שהיא קראה את הטוקבקים שקטלו/שיבחו אותו.

    בקיצור: הרבה יותר מסובך מפעם!

    אור

  4. ב-EACL האחרון דיברו שוב על איך שרוצים להפוך את הקהילה ליותר מוכוונת-כתבי-עת, וכמובן ששוב לא ממש עשו לגבי זה כלום.
    עכשיו שאני נודד לתוך ערבות הבלשנות התיאורטית – איפה שכתבי-עת הם ה-דבר – הניגוד בין שני העולמות בולט מאוד. גם כאן יש סידור דומה להעלאת טיוטות בסגנון ארXיב וסיירייט, ושמו Lingbuzz.

    הקונץ ב-NLP הוא שבמידה רבה הפירסומים בתחום הפכו למירוץ אחר השגת עוד חצי אחוז שיפור בתוצאות, נושא שגרם ללא מעט אנשים לעצור ולהגיד "רגע, מה אנחנו מנסים בעצם לעשות?". האל דאומה ה-3 מנסה לגעת בזה מפעם לפעם, וגם המאמר המרענן של שולי וינטנר ב-CL הקודם היה לטעמי חלק מהמגמה הזו.

    עם חצי אחוז שיפור אי אפשר באמת למלא מאמר בן ארבעים עמודים ב-CL, אבל קל להשיג עוד פרסום לקורות החיים. מצד שני, שלושה-ארבעה כנסים בשנה יוצרים קהילה תוססת למדי, ודדליינים הם מקור בלתי-אכזב למחקר מאומץ והשגת תוצאות. אכן סוגיה.

    איתמרק

  5. אצלנו לפעמים אין עיוורון בכלל. השופט יודע תמיד מי הכותבים, וביכולתו לבחור להיות אנונימי או לחתום בשמו על הביקורת. אולי בגלל שאנחנו פחות אנשים פר תחום?

    כנסים – תקציר בד"כ מתקבל בלי בעיה (עוד לא שמעתי על תקציר שנדחה). בכל הכנסים שהשתתפתי בהם בימי חלדי לא היה צורך ביותר מתקציר. כלומר – מאד נדיר שיש proceedings.

    המנחה שלי נוהג לשים באתר שלו כל מאמר מוגש (אפילו לפני ביקורת) וכן לשלוח אותו לכל רשימת התפוצה שלו. יש לזה 2 יתרונות – האחד הוא סימון טריטוריה והשני הוא הרחבת מעגל המגיבים, בתקווה שאיכות המאמר תשתפר כך.

    דד-ליינים קורים לעיתים כאשר יש special issue אבל זה בד"כ אומר שאתה מכיר את העורך האורח ואז יש קצת יותר גמישות בתאריך ההגשה (אני הגשתי פעם מאמר חודשיים באיחור בגלל חילוקי דעות בין הכותבים. התקבל ופורסם).

    Neta

  6. לאיתמרק: "ב-EACL האחרון דיברו שוב על איך שרוצים להפוך את הקהילה ליותר מוכוונת-כתבי-עת, וכמובן ששוב לא ממש עשו לגבי זה כלום."

    אז, אם המנחה שלי היה מקדיש לי את אותו הזמן שהוא מקדיש לעבוד על הנושא הזה, הייתי מפרסם גם בעיניים עצומות.

    בוא ל-ACL הקרוב (אני לא בטוח אגיע מהסיבה הנ"ל ;)ותראה.

    שחר

  7. נראה לי שהשיטה של עיוורון כפול נודעה למנוע חשבונות אישיים, מה שנפוץ מאוד בתחום של אשתי (היסטוריה של עם ישראל) שבו יש גם מעט מאוד אנשים וכולם מכירים ומתחרים בכולם וגם אין דרך אובייקטיבית להעריך עבודה והכל עניין של שיפוט יותר מאשר אצלנו המדעים הבכל זאת קצת יותר מדוייקים.

    מהגג

  8. תודה על התגובות המעניינות שפותחות פתח לעוד שבעה פוסטים. רק הצעה קטנטנה למגיבים – תכתבו מאיזה תחום אתם. אני מכיר את חלקכם מהבלוגים שלכם אבל כשאתם כותבים "אצלינו…" זה לא כל כך ברור.

    כמה תגובות קצרות:

    אור –
    מה שאתה אומר זה מאוד מעניין ודווקא דוחף אותי חזרה לכיוון הדאבל בליינד. יש כל כך הרבה הטיות מובנות בשיטה הזו וכל כך הרבה קשרים ופוליטיקה יכולים להיות מעורבים כך שלחוקר אנונימי עם הברקה יש סיכוי קטן מאוד לבלוט ולא להעלם.

    איתמרק –
    להגנת חצי האחוז – זה יכול להיות מאוד מאוד קשה לשפר תוצאות בחצי אחוז. מצד שני זה משעמם עד אימה. מצד שלישי, זה יכול להכניס לך מליון דולר כמו בתחרות של נטפליקס.

    שחר –
    זה לא תמיד קל לגלות מי השופט או מי כותב המאמר. בד"כ זה ידרוש מאמץ בלשי או הכירות עמוקה עם קבוצות המחקר השונות, מה הם בדיוק עושות ומי מתוכן הוא גם שופט.

    נטע, שחר וגם אחרים – זה די מדהים ההבדל בין הדיסציפלינות. אצלינו (מדעי המחשב) כנסים הם כמעט חזות הכל בעקבות כל כנס יתפרסם מאמר של 8-10 עמודים לכל היותר. מעטים החוקרים שישקיעו זמן בכתיבה לז'ורנלים.

    אני שוב חוזר לעניין הסייקל המהיר של מחקר-ניסוי-קבלת תוצאות (ואחר כך של שליחה-שיפוט-פירסום) וכנראה זה הגורם העיקרי להבדל. מעניין מה קורה במדעי המחשב התאורטיים שם אופי העבודה הוא מתמטיקה שלא רואה מחשב או ניסוי.

    אורן

  9. עיוורון המגיבים? עבודת בילוש קלה תתן לך את התחום של כל אחד מהמגיבים… מכיוון שאני לא כותבת בלוג, אז אציין שהתחום שלי הוא גיאולוגיה/גיאופיסיקה.

    Neta

  10. שיטת העיוורון החלקי דומה באופן חשוד ומשעשע כאחד למערכת טוקבקים אנונימית וחד סטרית, שבה הכותב חשוף לביקורת (המונית או סלקטיבית) מצד אנשים לא מזוהים, ומבלי יכולת להגיב.
    (התחום שלי הוא עיתונות, תודה ששאלת).
    לכן, המעבר מעיוורון חלקי לשימוש באתרים כמו ארכייב או סיירייט הוא מתבקש, וכמעט טבעי.

    מוטי

  11. המרחק המסוים שלי מהאקדמיה (בעיקר בשנים) מאפשר לי לשאול האם עיוורון באמת אפשרי. תחום אקדמי לא כל-כך רחוק משלך הוא זיהוי מחברים של טקסטים או סטילומטריה. הנה מאמר לדוגמה:
    http://www.math.neu.edu
    /~Malioutov/marlowe7.pdf

    בד"כ משתמשים לזיהוי דווקא במילים השכיחות בטקסט, שביישומים אחרים מתעלמים מהן. בהינתן קורפוס גדול מספיק של כתבי מחבר מסוים, כנראה שקל לזהות אותו.
    מכאן – ברגע שמישהו פירסם ארבעה-חמישה מאמרים בתחום מסוים, לא צריך להיות קשה לזהות אותו לפי הטקסט. חוקרים צעירים או חדשים בתחום קצת יותר מוגנים…

    יובל

  12. מוטי –
    אבל אנחנו לפחות מקווים שהשופטים קמת יותר מנומקים וקצת פחות המוניים מהטוקבקיסט הממוצע. וזה נכון, אני מניח, גם לשופטים הלא פורמליים בארכייב.

    יובל –
    אני מכיר לא מעט עבודות לזיהוי כותבים. אבל עד כמה שידוע לי תמיד נדרש אימון על קורפוס גדול יותר מכמה מאמרים. נדמה לי שהזיהוי לא מתבצע על סמך מילים שכיחות (אם כי זה עוזר) אלא בעיקר על פי סיגנון כלומר אופן השימוש בפיסוק, במילים מיוחדות ובכינויי גוף.
    אני מכיר גם עבודה שטוענת לזיהוי רק על סמך קובצי ה-bib.

    כמובן שכל העבודות האלו גם לא מזהות במאה אחוז אלא באחוזים נמוכים בהרבה וקיצורו של דבר – אפשר לזהות עם עבודת בילוש לא נורא מסובכת אבל לא ממש טריוויאלית.

    אורן

  13. אצלנו (כלכלה) המצב כמו ששחר תיאר בפיזיקה, והאתר הפופולרי לפרסום ניירות עבודה הוא IDEAS. תהליך ההתקבלות לכנסים הוא משמעותית קל יותר מפרסום בכתבי עת: בכנס לרוב יש מספר מארגנים, שמחליטים איזה מאמר יתקבל (לעיתים מקבלים על סמך תקציר ולעיתים ע"ס מאמר מלא). כלומר, מדובר בתהליך שבו כלל אין עיוורון. מסיבה זו, לרוב הכנסים אין פרסומים עוקבים (וכאשר יש אז, כפי ששחר ציין בפיזיקה, אלו פרסומים שנחשבים פחות, דווקא מכיוון שהם לא עברו ביקורת עמיתים רגילה).
    בכתבי עת יש ביקורת עמיתים מלאה עם עיוורון חלקי. כלכלה מפורסמת בכך שכל מאמר מתפרסם רק לאחר מספר סבבים מתישים של
    תיקונים (Revise and Resubmit) שבסופם עדיין אתה עלול להידחות, ואז להתחיל את התהליך מחדש בכתב עת אחר. לכן תהליך הפרסום הוא מאוד ארוך.
    הדרך להגדיל את סיכוייך לפרסם היא להציג את נייר העבודה לפני כן בכנסים, הן על מנת לשפר אותו בעקבות הערות, אבל הן על מנת שיהיה מוכר בקרב עורכים בכתבי עת ושאר האנשים בתחום שמשמשים כשופטים באותם כתבי עת. מסיבה זו גם ביקורת העמיתים היא רק בעיוורון חלקי, מכיוון שרוב הסיכויים שהשופט ראה כבר הצגה של המאמר (וזאת אפילו אם המאמר לא פורסם קודם באינטרנט).
    בתכל'ס, יש כאן מספר שיוויי משקל, שלכל אחד מהם יתרונות וחסרונות, אבל כולם כוללים ביקורת עמיתים. לכן לא ברור לי החלק השני של הפוסט שבו אתה מביא את הביקורת הכללית של למייר נגד ביקורת עמיתים. זה נושא אחר, שמן הראוי להקדיש לו פוסט משלו (אולי הקדשת). בקצרה, ביקורת עמיתים היא אחד המאפיינים הכי מרכזיים היום של מדע, ויוצרת את הפרדוקס הגדול שלו: מערכת שמטרתה חידושים, אבל רק כשאלו נעשים בתוך תבניות חשיבה מאוד ברורות ושיטות עבודה מקובלות. היא גורמת לכך ששינוי מדעי יהיה איטי בהכרח, ומתנגדת לפריצות דרך מושגיות. אני באופן אישי חושב שזו שיטה מופלאה, אבל זה ללא ספר משהו שאפשר לדון בו.

    סיון פ

  14. וסליחה שהתגובה יצאה לי כ"כ ארוכה.

    סיון פ

  15. […] סרקסטיים (ולמה זה שונה מביקורות סרקסטיות) נשלח להסתכלות וגם שם צריך כמובן מזל (וגם על זה יש איזה פוסט-פונד). […]

    אלוהים תן לי רק טיפת מזל (אקדמי) #1

  16. […] שמומשו לאחרונה בצורה לא פחות יפה. סך הכל, גם כאן וגם באכסניות אחרות ירדנו מדי פעם על בלשנות חישובית והמרוץ אחר "שיפור של […]

    לרגל יום כיפור: דברים שבין אדם לבלשנות חישובית « דגש קל

  17. […] ומפתה אלא על סמך המאמר המלא ובתהליך שיפוט עמיתים (עיוור לגמרי או עיוור בעין אחת) בדיוק כמו בכתבי עת. כלומר העבודה […]

    כנס כנס תרדוף

להוספת תגובה