מדע בזיוני

הבלוג, כלומר בעליו, זכה לחמש עשרה דקות התהילה שלו כשבכל רחבי הרשת, על כל גבעה גבוהה ותחת כל עץ רענן,  מתייחסים למאמר(ים) על זיהוי אוטומטי של סרקזם על ידי מחשב (בדגש קל פירגנו וגם אספו חלק מהלינקים, מגיזמודו, דרך הטלגרף ועד CNET). כמובן שכמו בכל פעם שמתעסקים עם מדע בצורה פופולרית נופלים אי דיוקים ודברים מוצאים מהקשרם אבל איך אומרים – as long as they spell my name right.
את יום אתמול ביליתי בראיונות למיני מדיה שונים, החל מ-Science (לא ידעתי שהם גם מפרסמים סיפורים/ידיעות על מחקרים), דרך Discovery, New Scientist ועד ל BBC. כשיתפרסם (בסופ"ש הזה ובמהלך שבוע הבא) אתן לינקים. ידעתי שעיסוק בזיהוי סרקזם ואירוניה הוא סקסי ומשעשע אבל חשבתי שזה סייד-קיק אקדמי. אני חייב להודות שלא צפיתי את העניין שזה יעורר. כאמור, לחמש עשרה דקות.

בינתיים על ההבדל בין סרקזם לאירוניה + דוגמה + תודות.

מה ההבדל בין סרקזם לאירוניה?

כמובן שגם מעיתוני הארץ לא נפקד איזכורינו (אבל אף אחד לא התקשר אהוד קינן ריאיין). בטוש העתיקו ידיעות ממקורות זרים וב-YNET, אריאנה מלמד התייחסה למחקר כחלק מסקירה כללית על מצב התרבות הירוד בישראל. אני רוצה לצטט חלק:

השבוע אפשר היה להתגאות בעוד המצאה ישראלית מקורית: אלגוריתם שפיתחו אורן צור, דימיטרי דוידוב וארי רפופורט מן האוניברסיטה העברית, שמאפשר למחשב לזהות אמירות סרקסטיות, בינתיים רק בציוצי טויטר ובביקורות ספרים באתר "אמזון". בעתיד, אני מניחה, המחשב יבין עברית וגם יוכל להתמודד עם טקסטים לא-כתובים, ואז הוא יגלה עובדה שאינה סיבה גדולה לגאווה: רוב ההומור הישראלי הפופולרי בשנים האחרונות נשען על סרקזם בוטה שמקצין והולך עם הזמן.
…
סרקזם הוא תמיד בעיטה בפרצוף, והצחוק המגיע בעקבותיו נולד מתוך שמחה לאידו של הזולת, בתנאי אחד: שהצוחק לא מזהה את עצמו כמושא לסרקזם. אז זה סתם כואב וחסר טעם, או חמור מזה – חשוד כאירוניה. היחס בין אירוניה לסרקזם הוא כיחס בין בעיטה לבין דגדוג פתאומי, מפתיע אבל נעים, באיבר רגיש. אירוניה, אמר כבר ג'ונתן סוויפט, אבי "גוליבר", מבוזבזת על טפשים. אז מה יוכל המחשב ללמוד מהעדרה הבולט של אירוניה בהומור הישראלי (מאז שהחמישיה הקאמרית מתה)? שצרכני ההומור הזה הם טפשים, או שהם משוכנעים שרק הזולת טיפש? (ההדגשה שלי. א.צ.)

אני לא משוכנע שהחלוקה בין סרקזם לאירוניה כה ברורה. יש המחלקים אבל יש לא מעט חוקרים שמזהים אירוניה כסיטואציה ואומרים שסרקזם הוא אירוניה מילולית (verbal irony)  בניגוד לאירוניה מצבית-כללית (situational irony). אני גם לא משוכנע שאירוניה היא תמיד דיגדוג נעים, לפעמים היא כואבת לא פחות מבעיטה בפרצוף וגם לא ברור לי שסרקזם הוא תמיד גס וברוטאלי. אם אפנה אתכם למאמרים של האדונים הנכבדים צור, דוידוב ורפופורט תוכלו למצוא שם כמה דוגמאות חוצות גבולות ובעייתיות להגדרה. למען האמת, הגדרת האירוניה והסרקזם הן בעייתיות מאין כמותן. בין ג'ז לפורנוגרפיה, קראתי לזה פעם (והמנחה ניפה לי מהמאמר).

דוגמה טריה טריה לאירוניה (של מצב)

אחת הבעיות שנתקלנו בהן במחקר הייתה שלא היו מספיק דוגמאות אימון איכותיות כדי לבצע למידת מכונה. תיוג אנושי של אלפי או מיליוני משפטים שרק מיעוטם אירוניים (נניח לעבור על עשרות אלפי ביקורות באמזון או על מיליוני טוויטים) זה משהו שניסינו להימנע ממנו. בסוף מצאנו דרך לעשות את זה עם מעט דוגמאות (semi-supervised) ועם משהו מעין לימוד עצמי (self training) ומסתבר שאם עובדים עם הדטא הנכון זה פועל.

ואז, ביומיים האחרונים, הגיע הבום הפירסומי ובכל אתר שהוזכרנו משתרך שובל ארוך של הערות סרקסטיות שמטילות ספק או מבקשות: "נראה אם תזהו את זה XXX". והנה לנו, אחרי שהמחקר כבר בוצע, אוסף איכותי של דוגמאות אימון חינם אין כסף. מישהו אמר אירוניה?
(הסתייגות אקדמית נוקדנית: כמובן שעדיין צריך לסנן ידנית אבל זה כבר פשוט וממוקד. יכולה להיות בעיית הטיה אם רוב ההערות דומות אחת לשניה ומכוונות לנושא מסויים. טעון בדיקה.)

צרור תודות

אני חייב להודות כאן לחלק מקוראי הבלוג שהסכימו להיות שפני ניסיון ולהוות חלק מאוסף הבודקים שלנו. כלומר הם קיבלו כמה עשרות משפטים ודירגו את רמת הסרקזם שבהם (מ1-לא סרקסטי בעליל, ועד 5- סרקזם בוטה). תודה תודה תודה. אם כי כשהמחקר עבר להילוך גבוה ננטשתם בצד הדרך לטובת הטורקים המכניים של אמזון. אבל שוב תודה על ההענות. אתם אחלה קוראים.

הולך טוב עם:
1. פיל במגדל השן – על סרקזם, פילים וילדים.
2. לא לפני הילדים – קורטוב של רישעות מרנינה – מאימתי ילדים מבינים אירוניה (ומבוגרים?)
3. בין ג'ז לפורנוגרפיה – על ההגדרה החמקמקה של אירוניה וסרקזם.
4. באופן אירוני ומודע לעצמו – על סגירת המעגל האירוני או איך ולמה בכלל הגעתי לזה.