מדע בזיוני

יש בקנה כמה וכמה פוסטים סמי-בלשניים ושליש אקדמיים. אבל קודם כל תרבות.

בעיה סבוכה

כשיצא no choosing הייתי בן 14. תלמיד בנתיב מאיר – ישיבה תיכונית, ללא ספק הספוליאנה פרנקמן השמרני בין ישיבות בני עקיבא. זיוה עברה במסדרונות והעלתה חיוך (איך אפשר אחרת עם ההופעה המגוחכת הזו בטלוויזיה). גיבור צבא ההגנה עורר צחוק, זעזוע ומעט תיעוב (גם הגיבור וגם השיר). אם ישיבת נתיב מאיר נחשבה ליהלום שבכתר החינוך הדתי-לאומי, פוליאנה פרנק הייתה האנטיפוד.  אם פוליאנה פרנק נחשבה אלטרנטיבית ואנטי ממסדית בגלי צהל, דמיינו מה היא הייתה בשביל חבורת נערים דתיים נצורים וצודקים.

התרנגולות אמרו צ'יק ולפני שהספיקו להגיד צ'ק כבר היו בתוך השק

את האלבום קניתי בפיקדילי ברחוב שץ. שמעתי אותו. השירה של שרון בן עזר הייתה עוצמתית. לועגת. המילים היו חדות. מזעזעות. משעשעות. טובחות פרות הקדושות. נפעמתי ומייד גנזתי אותו בעטיפת הפלסטיק והחזרתי לחנות (בפיקדילי היה אפשר להחזיר דברים לא פתוחים, כלומר עם הצלופן. במסורת המחיר הנמוך של החנות הם גם התקמצנו על הדבק וכך פתיחה זהירה איפשרה סגירה חוזרת ולא נודע כי בא אל קרבי).  בן עזר הייתה צריכה לההפך לאליוט עד שאני העזתי לצאת מהארון ולהודות לעצמי ולעולם שאני מוכן לשמוע את הטקסטים האלו, לתבוע עליהם בעלות. להחזיק אותם בבית. לשלם עליהם ולממן עוכרי ישראל בגלל שהמוזיקה שלהם מצויינת והטקסטים שלהם, שמפקפקים בכל מה שגדלתי עליו, פשוט חזקים גם אם מזעזעים ונוגדים כל טעם טוב  (ישיבה תיכונית, זוכרים?).

אפשר לומר שגדלתי עליהם. לא במובן של 'פס הקול של התיכון' (פס הקול  היה GnR, קווין ומטאליקה. נו-טוב, ומשינה. ופינק פלויד). גדלתי  במובן שבזכותם פיתחתי יכולת (מוגבלת, כן? לא להגזים.) להכלת מורכבות וסתירות וביקורת על האמיתות הגדולות של החינוך הדתי-לאומי המופלע. במובן הזה פוליאנה פרנק הייתה חלק מגיבוש הזהות האופוזיציונרית של ילד בן 14-15. וגם חלק מההכרה הבוגרת יותר שאופוזיציה יכולה להיות אופוזיציה גם בלי להיות רדיקלית יתר על המידה ויכולה גם סתם לצרוך מוזיקה טובה ואסורה כמו סיגריה גנובה. 

ומחר ההופעה. פיסת נוסטלגיה? חזרה לראשית התיכון? עזבו אתכם מנוסטלגיה – אני מצפה להופעה פיצוץ.
(והנוסטלגיה לא תזיק. כמו שאומרת הקלישאה – זיוה את שוב עושה לי חם).

—-

והנה הסיפור המופלא של הקלטת האלבום. ישר מפי האתון.