מדע בזיוני

מעניין. אולי זה אפילו נכון.

הבלוג של אורן צור-

אורן הוא:
-עוד קורבן של הסטטיסטיקה
-נכשל במבחן טיורינג

אל מניפסט צבא הליצנים הגעתי דרך ציוץ של מרמיט. יש במניפסט הזה משהו שובה לב – מושך. קשה שלא להזדהות עם מידה של אנרכיזם ליצני. קשה לא להזדהות עם מי שלא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות. קשה שלא להזדהות עם הליצן העצוב – האנדרדוג שנאבק בשררה ובשרירותיות. מניפסט צבא הליצנים פועל כי הוא עושה שימוש מבריק במותג הליצן. למעשה, מניפסט צבא הליצנים הוא יאיר לפיד – אוסף אמירות חלולות וסותרות, רצף קלישאות יומרניות מרוחות בשכבה עבה של זחיחות שתאפשר ניגוח מתמיד של המבקרים. "מה? אתה קראת את זה ברצינות? לייטן-אפ, מאן, אנחנו בסה"כ ליצנים, לא התכוונו."

ובניסוח המתרגמים-מעבדים (הדגשות שלי):

…אנחנו צבא משום שרק צבא (אם כי שטותי ומגוחך) מסוגל להכריז על מלחמה אבסורדית נגד מלחמה אבסורדית אחרת. אנחנו צבא מכיוון שליצן בודד עשוי לכל היותר לעורר חמלה, אבל גדודים של ליצנים ממושמעים יכולים לשמש סכנה של ממש. …

אני בהחלט מסכים שבליצנים יש גם סכנה. בעיקר ברגע שהם הופכים לגדודים ממושמעים. או-אז מליצן בודד שמאתגר את המחשבה ומצביע על הגיחוך שבדברים בסדר הקיים, הם הופכים למעוותי מציאות שלא מאפשרים לא שינוי ולא דיון.

מניפסט הליצנים הזכיר לי את הסצינה המהפנטת בסוף בלו-אפ (Blow Up, יצרים) של אנטוניוני (1966):

הליצנים האלו עוטפים את הסרט. הם מופיעים בסצינת הפתיחה*, מגיחים בנסיעה פרועה ברחובות לונדון ומגיחים שוב למשחק הטניס בסצינת הסיום. בין לבין, הגיבור, תומאס, צלם נחשק,  מסתובב במסיבות דקדנטיות, הופעות רוק (היארד בירדס מנפצים גיטרה), ואורגיות עם דוגמניות. אה, כן, ויש את מה שמניע את העלילה – הרצח שהיה או לא היה ונתפס או לא נתפס ברקע המגורען של צילום פפראצי של מריבת אוהבים בפארק. כלומר בהגדלה (blow up) של התמונה, ברקע המגורען תומאס רואה אדם מחזיק אקדח שמסתתר מאחורי שיח ולידו מוטלת גופה. השכנה ,לעומתו, לא רואה שם כלום מלבד כתמי רורשאך מגורענים. אבל יש מישהי (קורבן הפפראצי) שנחושה להשיג את הנגטיבים שאכן בסוף נגנבים מהסטודיו.

במשפט אחד פשטני – הסרט עוסק בתפיסת המציאות  – מציאות-דימיון-מציאות מדומיינת. במסיבה, למשל, אחרי דיון במשמעותו של ציור אבסטרקט שתלוי על הקיר (הצייר לתומאס "They don't mean anything when I do them. Just a mess. Afterwards, I find something to hang on to, like that leg. Then it sorts itself out and adds up. It's like finding a clue in a detective story"),  תומאס פוגש את האקסית/מאהבת/סתם דוגמנית על שבעלצילם פעם. "חשבתי שאמרת שאת בפריס" הוא אומר לה. "אני בפריז עכשיו" היא אומרת לו באדישות, מסטולה בעליל, מעבירה ג'וינט. תומאס מסרב לשאכטה , אחרי הכל, הוא בענייני רצח ומציאות ולא בענייני מסיבות, סמים והזיות.

השיא הוא כמובן סצינת הטניס שחותמת את בסרט (ותסלחו לי שאני הולך להסביר כאן את מה שכולכם ראיתם**). תומאס חוזר לשוטט בפארק, שם אירע לכאורה הרצח. הליצנים משחקים טניס. בלי כדור. שניים משחקים והאחרים עוקבים בעיניהם אחרי מעוף הכדור. תומאס  בוהה בהם בהשתאות מרוחקת. המצלמה עוקבת בזום אחרי האין-כדור שמוטח מצד לצד. בשלב מסויים (2:22 בסרטון המאומבד) נוצר מגע – הליצנית מרימה כדור מפינת המגרש, ליד תומאס. "מה אפשר לעשות…" היא מסמנת לו בפנטומימה. הוא מגיב בחיוך דק. אחד הטניסאים חובט חזק מדי והמצלמה עוקבת אחרי האין-כדור שעף גבוה מעל לגדר המגרש, נוחת על הדשא ומתגלגל  הרחק מהמגרש. "לך תביא-לך תביא. תחזיר את הכדור" מסמנים הליצנים. תומאס מתלבט ובסוף נכנע לגדוד הליצנים – מתרחק, מתכופף – מרים את הכדור וזורק אותו חזרה למגרש.

המשחק מתחדש. סוף***.

*כל הציטוטים ותאורי הסצינות הם מהזיכרון.
** זו כמובן התחכמות – ובזה בדיוק עוסק הסרט – במה שכולכם לא/ראיתם.
*** לא בדיוק סוף. למעשה הסרט נמשך עוד כמה שניות. מוזיקת ג'ז עליזה מלווה את ההכרעה של תומס להצטרף למשחק, ניגוד מושלם לשקט הפנטומימי של הטניס. המצלמה על תומאס. היא מתרוממת ומתרחקת לאט וכל מה שרואים זה את תומאס – קטן ובודד**** כל כך על כר הדשא הענקי. (החלק הזה ביוטיוב קיים רק בסרטונים שלו ניתנים לאימבוד. למשל כאן).
**** וזה כבר מחייב לשנות את המילים: clowns to the left of me – jokers to the right – here I am stuck in the middle alone.

8 תגובות עבור “Clowns to the left of me”

  1. אחד הליצנים בבלו-אפ, אגב, הוא ג'וליאן שגרן

    מני אדלר

  2. וואלה, התכוונת ברצינות כשכתבת שליצנים יכולים להיות מפחידים.

    אז לא נותר לי אלא להיות פרקליטו של הליצן.

    בעיניי, הכוח של הליצן הוא בדיוק מה שכ"כ מפחיד אותך: היכולת לעוות את תפיסת המציאות, לשאוב אותך למציאות שלו. זה כמובן לא כוח שמוגבל לליצנים. גם לגופים כמו משרד ההסברה ומשרדי פרסום יש את היכולת הזאת. אותי, הגופים האלה מפחידים יותר מליצנים, ופגשתי כמה ליצנים קריפיים בחיי.

    כדי לא להאריך, אומר רק עוד שני דברים, על קצה המזלג:

    א. אמרת "אוסף אמירות חלולות", אבל ציטטת ותקפת רק אחת. לדעתי, הפיסקה שהפניתי אליה במיוחד היא עוקר כוחו של המניפסט:

    "אנחנו מורדים מפני שאהבתנו לשמחה ולחיים גדולה יותר מאהבתנו ל"מהפכה". אנחנו מורדים מכיוון שמהפכה לעולם אינה נגמרת ומכיוון שהתקוממות נמשכת לנצח. אנחנו מורדים משום שפירוק מכונת הרפאים המנסה להסיח את דעתנו, יכול להתבצע רק אם האמצעים יהיו זהים למטרות. אנחנו מורדים כי איננו מתיימרים לשנות את העולם, אלא רק את עולמנו. אנחנו מורדים מפני שתמיד נמשיך להמרות את פיהם של אנשי השררה המנצלים לרעה את כוחם. אנחנו מורדים משום שמרידה יכולה לשנות הכול – אורח חיים, אהבה, יצירה, אוכל, צחוק, משחק, למידה, מסחר, הקשבה, מחשבה ומעל לכל – את הדרך שבה בוחרים למרוד."

    אז כן, אני מניח שגם את זה אפשר לפרש כאמירה חלולה. זה גורלן של אמירות זן לרוב: או שאתה חי אותן ואז הן נראות לך ברורות והגיוניות, או שלא ואז הן נראות כמו שיא הקלישאה.

    ודבר אחרון, לגבי הסתירות הפנימיות: בהחלט. דווקא האמירות הקוהרנטיות והנחרצות נראות לי יותר מפוקפקות.

    מרמיט

  3. מרמיט –
    בטח שהתכוונתי ברצינות שהם *יכולים* להיות מפחידים (האמת שאז, בטוויטר, לא התכוונתי ברצינות, אבל זה המשיך להטריד אותי והייתי צריך לנסח לעצמי למה). הליצן הוא מצחיק/שונה/קצת מפחיד/מאתגר. אבל הליצנים מפחידים מאוד כשהם הופכים לצבא. ל"גדודים של ליצנים ממושמעים". כי אם תוסיף לזה את שאר המניפסט (מורדים, אנונימיים וכו') זה כבר הופך לאירגון טרור. בניגוד, למשל למשרד הסברה שאינו אנונימי אלא גוף ממוסד ולכן ניתן לביקורת (ולהחלפה). משרדי פרסום הם עניין אחר – השטן הגדול של ימינו (יסלחו לי רבים מחברי הטובים וכו').

    ולגבי הפיסקה שציטטת – האמת שהיא הייתה בנוסח הראשון של הפוסט ובעיקר אליה התכוונתי הזה שהיא חלולה, קלישאתית ומלאת סתירות. הסתירות, אגב, הן בין פרגמנטים קוהרנטים ונחרצים.

    יש לי בעיה בסיסית – אני שמרן. ולכן אני לא מאמין שאפשר לייצר שינוי (לטובה) בעזרת יצירת כאוס או על ידי יצירת מציאות מדומיינת *משותפת* חדשה (תודעה כוזבת). כלומר אני אוהב בלגאן ואנרכיה כי זה מצחיק אותי ומשעשע אותי וגם מעצבן את השמרן. אבל במידה, לא כחלופה, לא כאידיאולוגיה. או בקיצור – אני אוהב את הליצן אני מפחד מהגדודים. אז סבבה שאתה פרקליטו של הליצן. הבודד.

    אורן

  4. התאור שלך של הסצינה שגוי. "נוחת על הדשא ומתגלגל לכיוון תומאס המתרחק." – תומאס לא זז, הוא עומד באותה פינת מגרש, עד שהליצנית מבקשת ממנו והוא רץ לזרוק לה את הכדור המדומיין (שכמובן התגלגל ממנו ולא אליו).

    שם

  5. תודה. תיקנתי.
    (כמו שציינתי בהערה (*) הסצינות מהזיכרון. משום מה זכרתי את המצלמה עוקבת אחרי האין-כדור שמתגלגל עד לתומאס. בכלל, אני די טוב בשיכתוב והמצאת סצינות. בפרסונה של ברמן זכרתי, ממש ויזואלי, את הסצינה על החוף. מסתבר שאין שם בכלל סצינה כזו אלא יש סצינה שבה ביבי אנדרסון (שלא סותמת כל הסרט) מספרת לליב אולמן (שלא מוציאה מילה) על סצנה כזו. מסתבר אגב שזו טעות נפוצה: http://www.youtube.com/watch?v=HkdIjjcbKQk).

    אורן

  6. אתה בטח מתכוון לברגמן.

    Neta

  7. אה, וגם:
    http://www.skepdic.com/falsememory.html
    לא רק נפוץ, קורה לכולנו. מפחיד.

    Neta

  8. […] סידר, הערת שוליים על מדעי המחשב בשירות מדעי הרוח. – clowns to the left of me – על מניפסט הליצנים, תפיסת מציאות וסצינת הסיום של […]

    יופי של פיצוץ

להוספת תגובה