מדע בזיוני

מעניין. אולי זה אפילו נכון.

הבלוג של אורן צור-

אורן הוא:
-עוד קורבן של הסטטיסטיקה
-נכשל במבחן טיורינג

הפוסט הזה הוא סוג של תגובה מהורהרת, מבולבלת ולא נחרצת לשני פוסטים חזקים: הקומדיה הארץ לעולם לא-ית של שחר ועל מחיר הבוהמייניות של איילת – שניהם מדברים על המתח שבין החלום ושברו**** – הפער הקצר בין הפנטזיה ההיפסטרית למציאות הסחית,  בין  הבוהמייניות לבורגנות הכמעט בלתי נמנעת. שניהם מדברים על המחיר(ים) בהימנעות מהבורגנות ועל הפנטזיה לגשר על הפער – להיות בדרכים גם כשאתה בבית. או להפך.  לא לחשוב על the road not taken, גם לא לא לחשוב על הדרך האחרת אלא לאחד את הדרכים. לקחת את שתיהן.

מעין מבוא (1)

ליונה וולך מחזור שירים קצר בן שלושה שירים: 'בורגני', 'בורגני אחר' ו'עוד בורגני'. ללמדך שבסופו של דבר כולם בורגנים.  "כמו כל בורגני קטן / אתה פוחד להתנשק בכנסיית הקבר / סוגר לי כפתור דמיוני בחולצה / ובפרצוף מפוחד מביט לצדדים / אולי מישהו לא ראה כמה שאתה בסדר." נפתח השיר הראשון.
"בורגני סוטה/ הוא דווקא יתנשק בכנסיית הקבר / בכוונה בכוונה תחילה / מתוך / דחף / שאין לעמוד בפניו /במזיד / לפי תואי  / מראש / יביים את עצמו /לקלקל  באותה צורה / את תואר הבורגנות" נפתח השיר השני.

מעין מבוא (2) [תוספת מאוחרת]

"יש קו ישיר בין תרבות שמקדשת את את המימוש והחיפוש העצמיים לבין הסיפור הכלכלי חובק הכל של הקפיטליזם המאוחר שבו היא מתקיימת, גם אם היא מצטופפת בבית קפה קטן וססגוני בתל אביב"  (מתוך הפוסט של שחר. משפט אחד שמסכם את כל הפוסט הזה, אבל אני לא בטוח שאנחנו קוראים אותו אותו דבר).

תכנון קריירה – you got to serve somebody

אני כל כך זקן, כך שאני זוכר את פיצוץ הבועה הראשונה, אי שם בתחילת שנות האלפיים. עובדי הייקט שבעים גילו פתאום שהבוס רק חיכה לתירוץ להתייעל. עובדים פוטרו, בונוסים נחתכו. המשכורות לעובדים שנשארו ירדו. בחלק מהחברות לא הייתה ברירה. אפשר היה להתייעל או לסגור את הבאסטה. בחברות אחרות זה היה ניצול ציני של המצב – שוק של עובדים שהפך לשוק של מעסיקים. האופנה אז הייתה להכריז על מותו של תכנון הקריירה. ההכרה במוות הזה נבעה מההבנה שלא לעולם חוסן והשוק גם מתכווץ לפעמים, אבל בעיקר מתחושת הבגידה – איך המעסיק שתמיד דיבר על "משפחת העובדים" מעיז לפטר. כמובן שהאכזבה הייתה גדולה יותר אצל אלו שקנו את הלוקשים האלו מלכתחילה. ההכרזה על מותו של תכנון הקריירה לא סימנה רק חוסר אפשרות אלא גם חוסר חשק. לא רק חוסר מחוייבות לטווח ארוך ולקיחת השליטה לידי העובד (עלק) אלא בעיקר יאוש.

אבל פראיירים לא מתים אלא רק מתחלפים וכך, אחרי עשור, מכריזים בכלכליסט על מותו של תיכנון הקריירה:

"אז איפה אתה רוצה להיות בעוד חמש שנים?", שאלתי את ריצ'ארד, מועמד לתפקיד מנהל לקוחות אצלנו. הוא חייך אלי בנימוס אמריקאי, שבתרגום לעברית זה פשוט צחק לי בפנים.
ריצ'ארד, בחור מבריק בן 28, לבוש חליפה יוקרתית וסניקרס לבנות, הספיק מאז הקולג' להיות מנהל תיקי לקוחות בליהמן ברדרס ולהקים סטארט־אפ שיודע לחזות מראש מתי יהיו כרטיסים זולים למופעים בברודווי. אם הייתי שואל אותו את אותה שאלה ב־2008, הוא אומר, התשובה היתה כנראה מסלול קידום, בונוס שנתי ומשרד פינתי, אבל היום הוא בעיקר רוצה לעשות דברים מגניבים. למרות שהייתי המראיין, לא יכולתי שלא להרגיש הזדהות.
"עמדתי בשירותים, שטפתי את הפנים וראיתי במראה שני בנייני קלפים נופלים ומתפוררים, כמו התאומים", תיאר לי ריצ'ארד את אותו יום דרמטי ב־2008, כשמקום העבודה שלו קרס. "כל החלומות שלי מתקופת הלימודים, כשישבתי על הבר עם חברים ותיכננו איך נקבל עבודה מדהימה וכל הבנות ירצו אותנו – הכל נעלם. הבנתי שמעכשיו אנהל את הקריירה שלי על בסיס שני שיקולים בלבד: אעשה רק מה שאני הכי טוב בו ורק מה שכיף לי".

כך נפתח הטור של ערן גפן*, כולו הלל ושבח לשינוי בשוק העבודה ולתפיסת חוסר המחוייבות (שמוצג כמחוייבות טוטאלית לעצמי) : "אעשה רק מה שאני הכי טוב בו ורק מה שבא לי". והמשפט הקליט והממותג הזה מקומם אותי עם הבטחת הכזב האמריקאית שלו ומהדהד לי את החלום ושברו בפוסטים של שחר ואיילת. המשפט הזה הוא הרי המפתח לכל אותם אודישנים של דאחקה בתחילת כל עונה של אמריקן איידול שם עומד בחור נטול כל כישרון וממרר בבכי על זה שלא התקבל לתוכנית למרות ש"תמיד אמרו לי כמה אני שר טוב, ואני הרי כל כך כל כך רוצה את זה אז מגיע לי" (למשל, אחד מרבים).  זו הרי אשליה רומנטית. כי לא לכל אחד כישרון מיוחד ולא כל אחד יעבוד בעבודה המרגשת שתמיד חלם עליה. לפעמים הוא יתפשר בגלל חוסר כישרון, לפעמים בגלל זוטות כמו ביקוש ואילוצי החיים – חשבונות, וחינוך לילדים וביטוח בריאות וכו'.

והחלום האמריקאי הקלאסי – זה של מתמודדי תחרות הכישרונות של הריאליטי-TV ושל מתמודדי המציאות החוץ טלוויזיונית, הוא חלום כוזב ואכזרי שמאפשר רק למתי מעט לזרוח. הבעיה היא לא עם מיעוט הכוכבים אלא עם תעשיה שלמה שנבנית על החלומות. תעשיה שלמה של פימפום חלומות שמאפשר ניצול בוטה במקרים מסויימים וניצול עקיף על ידי צרכנות ניחומים במרבית המקרים. בשוק העבודה זה מאפשר ניצול בוטה בהרבה,  כי אחרי שהרוח החופשית (free spirit) שעושה-רק-מה-שהיא-טובה-בו-ורק-מה-שבא-לה מגלה, באיחור ניכר, שהדברים בהם היא טובה לא ממש מפרנסים, ושחיתולים לילד צריך לקנות – כח המיקוח של הרוח החופשית שהפכה למחפש העבודה כבר קטן בהרבה. הוא מבוגר יותר, חסר ניסיון ולחוץ על הכסף – מה שמאפשר למעסיק לשלם הרבה פחות ולדרוש הרבה יותר – יותר משמרות, יותר תפוקה מק-ג'ובית, פחות  היתאגדות, ופחות אופק לקידום.

כלומר העידוד הרומנטי של הרוח החופשית הזו, למשל בכתבה בכלכליסט, היא בעצם הנצחת כוחם של התאגידים במסווה של עידוד לעצמאות, במסגרת מכירת החלום לאינדיווידואליות. הסיפור-מיתוג של ריצאר'ד (בחור מבריק בן 28… בעברו מנהל תיקי לקוחות בליהמן בראדרס, סטרטאפיסט ואינדיבידואליסט שמכריז על עצמאות) הוא בסך הכל זריית חול.

בספר (המצויין והראוי לפוסט) קיצור תולדות האנושות כותב יובל נח הררי:

החיים במסגרת המשפחה והקהילה היו רחוקים מלהיות גן עדן הרמוניהמשפחה והקהילה היו עשויות למשטר ולדכא את היחיד בצורה ברוטאלית …  השוק שלח את הפרסומאים שלו כדי לחסל מסורות קהילתיות ולהחליף אותן באופנות מסחריות. אבל זה לא הספיק. כדי  להשלים את מלאכת הריסתן של המשפחות והקהילות היה צורך בסוסים טרויאניים. או אז פנו המדינה והשוק לבני האדם בהצעה שאי אפשר לסרב לה: "תהפכו להיות אינדבידואליים", אמרו המדינה והשוק לבני האדם. "תתחתנו עם מי שאתם רוצים בלי לשאול יותר את רשותם של ההורים. תעבדו במה שאתם רוצים, גם את זה לא מוצא חן בעיני זקני העדה. תחיו איפה שאתם רוצים גם אם לא תוכלו להגיע בערב שבת לארוחה משפחתית. אתם כבר לא תלויים בקהילה ובמשפחה. אנחנו, השוק והמדינה, ניקח על עצמינו לדאוג לכל צרכיכם. נספק מזון, חינוך, בריאות רווחה ותעסוקה. נדאג לפנסיה, לביטוח, לשיטור ולביטחון**.

בינתיים קנו קוקה-קולה. ו-LDC, וסט כלי אירוח חדש לחג. וגם על הפנסיה תשלמו. ומיסים לשיטור וביטחון. ותקריבו למולך. ותדברו על המולך כפי שהוא מתווך בתוכנית ריאליטי רוויות פרסומותת בפריים-טיים. ותוך כדי דיבור על המולך כבר לא תשימו לב לפעולה המוכנית של ההקרבה. בעצם, עזוב אותך מקוקה-קולה (טעם החיים), ובכלל "עזוב מפרסומות, אתה יודע מה טוב בשבילך – רק ספרייט" (פרסומת מהמילניום הקודם).

ההכרזה על מותו של תיכנון העבודה מקוממת אותי. לא בגלל שהיא לא מקורית וחוזרת בכל משבר.  לא כי האבחנה לא נכונה – היא נכונה, שוק העבודה אכן יציב פחות ודינאמי יותר. ההכרזה גם לא מקוממת רק בגלל שאותו ריצ'ארד החופשי והנערץ על ערן גפן, שיחרר את עצמו לחופשי מהסיבות הלא נכונות – לא בגלל שהסתבר שהחברה בה עבד (ליהמן בראדרס) עשקה לקוחות וכי המודל העיסקי של התאגיד האמריקאי הפך למבוסס על חמדנות ועושק – אלא כי מקום העבודה קרס ואבד הביטחון. כי הסתבר שהוא לא יכול להגשים שם את חלום הקולג' כ"שישב על הבר עם חברים" ותיכנן "איך נקבל עבודה מדהימה וכל הבנות ירצו אותנו", בלי שום רטרוספקטיבה מוסרית על ניהול והתנהלות. האימפריה הפיננסית הוכחה כלא יציבה מספיק. פשוט כך. (וזה, בפני עצמו מקומם מאוד).

ההכרזה מקוממת אותי  בגלל שתחת מעטה החופש המיידי מסתתר דיכוי עתידי בלתי נמנע. כי כשאתה חלק (מוצדק ובלתי נמנע) משוק העבודה אתה בורגני, ואפילו כשאתה חושב שאתה  'סוטה' כמו ריצ'ארד, אתה בעצם עדיין בורגני – בורגני קטן. כי בעצם, כמו שהבין קרואק – אי אפשר לפסוח על שתי הסעיפים. או שאתה עובד או שאתה בדרכים. וגם אם אתה חושב שאתה "עובד בדרכים" כמו שמציע ערן בכלכליסט, אתה מנציח את המערכת,  אתה משרת אותה ולא (רק) היא אותך. הרשימה בכלכליסט מקוממת אותי כי בניגוד לפוסטים של שחר ואיילת, ערן גפן מנסה למכור לי שהגישור על הפער קל מאי פעם. קל-כליסט.

choose your future – choose life, או שלא

 


*גילוי נאות, אני לא מכיר את ערן גפן ואני לא מכיר את החברה שלו. אני גם מפרגן לו הצלחה, אקזיט-הנפקה וכו', אבל כותרת התפקיד שלו קצת מקפיצה אותי. "מייסד ומנכ"ל FanGager הפועלת מניו יורק, שפיתחה טכנולוגיה המאפשרת למותגים לנהל את המעריצים שלהם בפייסבוק ובטוויטר.", כלומר אני חושב שיש משהו מעוות בכל הרעיון של מותג שמנהל את המעריצים. נפרק לחלקים – לא מוצא חן בעיניי הרעיון הנפוח של מותג, לא הרעיון של מעריצים** של מותג, ולא שגוף אמורפי כמו "מותג" בכלל מנהל אנשים, כלומר לא בדיוק אנשים אלא מעריצים, כלומר לא אנשים אלא צרכנים.
אבל הטייטל מסביר למה ערן מתפעל מחוסר המחוייבות האסרטיבית של אותו ריצ'רד בעודו עיוור לחלוטין לזה שזה לא משרת את האימסבידואל אלא את התאגיד, את ה"שוק", את המוצג.
**בניגוד לרושם השיטחי שיוצרת המובאה הזו, הספר הוא לא פמפלט פלסתר כנגד המדינה התעשייתית החדשה אלא ספר שמכיר במורכבויות ודקויות.
***כן, אני מבין שהמילה מעריצים לקוחה מז'רגון הרשתות החברתיות שם עוקבים ומעריצים.  על הטרמינולוגיה הזו כתבתי קצת כאן: על טוויטר וגבולות המגלומניה.
****'החלום ושברו' אני מאוד אוהב את הביטוי השגוי הזה. במקור החלום ושברו=החלום ופתרונו/הסברו. כיום זה החלום  והוויתור עליו. די מתאים לפוסט עם נטייה סוציו-בלשנית, אני חושב. 

 

 

20 תגובות עבור “בשבתך, בקומך, בלכתך בדרכים ובעבודה”

  1. ותוספת חשובה, אבל קצת חורגת מעניין הפוסט: אותו ריצ'ארד החופשי והנערץ על ערן גפן, שיחרר את עצמו לחופשי לא בגלל שהסתבר שהחברה בה עבד (ליהמן בראדרס) עשקה לקוחות וכי המודל העיסקי של התאגיד האמריקאי הפך למבוסס על חמדנות ועושק אלא כי מקום העבודה קרס ואבד הביטחון. כי היסתבר שהוא לא יכול להגשים שם את חלום הקולג' כ"שישבתי על הבר עם חברים ותיכננו איך נקבל עבודה מדהימה וכל הבנות ירצו אותנו – הכל נעלם". שום רטרוספקטיבה מוסרית על ניהול והתנהלות. האימפריה הפיננסית הוכחה כלא יציבה מספיק. פשוט כך.
    גם זה מקומם.

    (במחשבה שניה, התגובה הוכנסה אחר כבוד לגוף הפוסט)

    אורן

  2. פוסט מאוד מעניין!
    שאלה קטנה:
    מאיזה ספר של יונה וולך המחזור שירים הזה?

    עידו

  3. עידו –
    תודה. זה נמצא בצורות (אצלי באוסף תת ההכרה נפתחת כמניפה).

    אורן

  4. אני כנראה זקן הרבה יותר מדי. אני לא בטוח שאני מבין בדיוק מה זה או מי זה היפסטר לעומת הסחי, ואני לא בקיא לא בפנטזיות שלהם ולא במציאות שלהם, שהיא אולי גם המציאות שלי בלי שאני יודע עליה.

    אבל אני רק רציתי תיקון קטן, אולי אפילו קטנוני, שאני חושב שדווקא בגלל קטנוניותי יש לו ערך לדברים שכתבת:
    לא צריך לקנות חיתולים לתינוק. אפשר לגדל תינוקות ללא חיתולים. יש לזה אפילו יתרונות רבים, מעבר ליתרון הכלכלי והסביבתי. למה זה רלוונטי? כי אני חושב שזה מדגיש כמה כל ה"חלום" ו"שברו" הפנטזיה והמציאות כולם תלויי תרבות וסולם ערכים, שגם עליהם אפשר לוותר וגם אותם אפשר להחליף. למה בכלל לעבוד? ואם לעבוד, למה אצל מעסיק? למה לתכנן את זה? יש כל כך הרבה דברים שהן מוסכמות כמעט אקסיומטיות, אבל הן לא כאלה, אם מסתכלים קצת ימינה ושמאלה.
    ואני מוכן לקחת את כל דברי בחזרה. כאמור, אני זקן מדי כנראה להבין חלק מהדברים האלה.

    amit

  5. מעניין.
    תיקון קטן – "אי אפשר לפסוח על *שני* הסעיפים"

    עופר

  6. עמית –
    אפשר להתווכח על הפרטים. חיתולים הם עניין תלוי תרבות. גם ביטוח שיניים. אבל כשיש לך סרטן אז תמיד תשמח לביטוח משלים. אם כי גם על זה יהיה מי שיאמר שזה תלוי תרבות.

    עופר –
    תודה. האמת שהתלבטתי אם לכתוב 'שני' או 'שתי'. הביטוי הוא ביטוי תנכי. במאבק מול נביאי הבעל אליהו אומר לעם המתלבט "עד מתי אתם פוסחים על *שתי* הסעיפים". החלטתי לדבוק במקור.

    אורן

  7. אני מבין ומזדהה עם הרבה ממה שאתה אומר אבל משהו אחד מפריע לי.

    אתה מקשר בין אי תכנון קריירה לאפשרות להיות מנוצל. זה לא באמת כך, רוב מה שאנשים מכנים תכנון קריירה הוא בעצם מילה נרדפת להקרבה אפילו גדולה יותר.

    דווקא הגישה של אותו ריצ'רד לפיה עדיף לזרום עם העבודה הכי מהנה כדי שלפחות נהנה מהדרך נשמע לי פתרון סביר לתעסוקה בתנאים של משבר וחוסר ודאות. אגב, הגישה הזו לא נכונה רק למתי המעט שיהיו בטופ, יש לא מעט מעט אנשים (כמוני) שיכולים להנות גם מעבודות מהסוג שיש מהם הרבה.

    ומילה לעופר: חפש את פסוק כ"א פה: http://www.mechon-mamre.org/i/t/t09a18.htm#21
    אגב, הפתרון הזה

    מהגג

  8. גם לי, כמו לamit, היתה תגובת knee jerk לחיתולים…
    http://hituless.co.il

    (תמיד רציתי להיות עובדת הייקט (sic))

    Neta

  9. מהגג –
    תזכיר לי במה אתה עובד ואם אתה נהנה מכל רגע או מתפטר ברגע שמשהו קטן מעצבן אותך:)
    הייתה לי תגובה ארוכה וטרחנית אבל בקיצור – הנאה מהדרך זה סבבה. אבל הנאה רק מהדרך, בכל רגע של הדרך לכל ההולכים בדרך זו שאיפה ילדותית, וגם מסוכנת. מסוכנת לחברה (society) שצריכה סוג של יציבות (טיעון מוסרי שמרני) ומסוכנת לאינדיבידואל כי אשליית החופש הזו הופכת את רוב האנשים ליותר תלותיים מאשר חופשיים (טיעון מוסרי סוציאלי).
    בנוסף – כמו שאני דורש מהתאגיד להיות הוגן לעובדים (ולצרכנים) כך אני דורש מהעובד להיות הוגן כלפי המעסיק. לא לויאליות מקודשת עד הסוף המר אלא הוגנות.

    נטע-
    אותי לצער בעלי חיים.
    http://farm5.staticflickr.com/4113/5212495435_8421b05787.jpg

    אורן

  10. טוב, אתה יודע בדיוק במה אני עובד ועד כמה אני מוכן לסבול כשדברים מעצבנים אותי…

    מה שכן, עדיין לא הבנתי למה קישרת בין תכנון תעסוקתי לניצול ע"י מעסיק. אלה שני דברים לא קשורים

    מהגג

  11. מהגג –
    כי כשיש אוכלוסיה גדולה שלא מבצעת שום תכנון תעסוקתי (נניח לא הולכת ללמוד כלום, גם לא אוטודידקטיות) אז נוצרת שכבת עובדים חלשה. עובדים כאלו קל לנצל.

    אורן

  12. זה בכלל לא קשור לתכנון תעסוקתי.
    קל לנצל במקומות שיש הרבה ביקוש ומעט היצע בלי שום קשר לכמות ההשכלה או היכולות, ראה למשל את העובדות הסוציאליות.

    התכנון התעסוקתי הוא הרבה פעמים מנגנון דיכוי מהסוג של "תעבוד קשה עכשיו בשביל לקבל X אחר כך", מזכיר קצת את ההבטחות של חז"ל ואמנון יצחק לעולם הבא טוב יותר למי שחי חיים לא טובים בעולם הזה.

    בתנאים של חוסר ודאות ושווקים שמשתנים במהירות לפעמים תכנון (בעיקר של השכלה שלוקח הרבה זמן לרכוש) מביא אותך למקום הנכון בזמן הלא נכון.

    ברור שמי שמבין את ה"להנות מהדרך" כלגיטימיות לבטלה או שהוא חושב שהוא יוכל להמשיך להיות ברמן או דוגמנית בגיל 60 הוא דביל אבל מי ההחלטה לא להקריב את ההווה בשביל עתיד מעורפל נשמעת לי סבירה.

    מהגג

  13. אבל זה מה שקורה כשהמסר הופך להטפה להמונים. מעט אנשים יקימו את אפל כי הם טובים ונהנים מזה והרבה יותר ינסו ללכת לאמריקן איידול (יש על זה מחקרים).

    אורן

  14. מזכיר את "קפיטליזם בעידן התקשורת הדיגיטלית" של ערן פישר. מומלץ מאוד.

    זה שתקוע בפיפטיז

  15. הוספתי לרשימת ה"לקרוא" שלי.

    איך אמר לי פעם מישהו? הרבה פעמים ויכוח כמותי מתחזה לויכוח עקרוני, נדמה לי שזה אחד מהם. שנינו מסכימים שלא כדאי בכלל להתעלם מהעתיד ולחשוב שללכת לתוכנית ראליטי זה פרנסה, שנינו מסכימים שלא כדאי לסבול ממה שאתה עושה ביום יום רק כי יום אחד זה ישתלם (דו"ח גרטנר צופה מחסור גדול בכורי קובאלט בזאיר ב2013).

    כרגיל, האמת היא איפשהו באמצע והאמת והשלום אהבו…

    מהגג

  16. אורן – תודה על הפוסט המעניין. אני כבר מרגיש את השפעתו המעצימה…

    עמרי

  17. אם כך, עובדי ההיקט לא שבעים. יש להם מאנצ'יז.

    Neta

  18. פוסט יפה מאד.

    לפעמים אני נוטה להסכים עם ההצגה הבינארית של הדברים – או שאתה עובד או שאתה בדרכים.

    בורותי באנתרופולוגיה מאפשרת לי להחזיק בתזה פשטנית, שלפיה יש כביכול שני סוגי בני אדם – ציידים-לקטים כמו שהיו ילידי אוסטרליה לפני בוא האירופים, וכל השאר: מרועי צאן ועד בלשנים חישוביים. הדברים השתנו במהותם מהרגע שנטמן הזרע הראשון באדמה. הרעיון מפותח יפה בספר "הדברן" של ורגאס-יוסה, על פרואני עירוני שעובר לחיות חיים מהיד לפה בין האינדיאנים באמזונס. להשקפתו, האינדיאנים צאצאי האינקה, שהם חקלאים מדורי-דורות, נופלים בגדול לאותה קטגוריה של הלבנים, רק עם וריאציות חסרות משמעות בלבוש ובמנהגים. האינדיאנים של מעמקי היער הם האנשים האחרים באמת ולבו איתם.

    (מובן שהצגה כזאת גם מפספסת הרבה ומשטיחה את הדברים – אם כולנו חוץ מקרואק בורגנים, אז התואר "בורגני" מאבד לגמרי את משמעותו, ובכל זאת לא דין בנקאי-ההשקעות כדין ליצן רפואי, נניח).

    ההערה בכוכבית השנייה שיוצאת להגנת ספרו של הררי באה במקום – רציתי להעיר שהפסקה שהבאת פשטנית, שלא ברור מי אלה בדיוק "המדינה והשוק", ושאסור לזלזל בדחף האנושי האותנטי לאינדיבידואליות (ובאופן כללי, "המדינה" ו"השוק" יכולים רק להעצים דחפים קיימים).

    דודי

  19. The truth just shines thrugoh your post

    Victor

  20. The larger the car out on the one that should be wary of possible policies for commercial automobiles are designed in a single withmultiple insurers so as the policyholders own car for each family can afford a policy, you could get fortunate and can easily get confused about the discounts associated in 12 locationsrains you notice she is ready to take on some of those things. Next, you can do to save money by doing so saves money. Many companies have many takers today'syour policy, this will directly impact the cost. Recent changes mean that it will take up safe driving course and is usually a reason for these cars can get the discountpeople compare car insurance. When you apply on the web but some of the most affordable with lengthier loans. Consider the possibility of getting the best quality coverage for the carthey can retain their intent. If they've got a nice 3 bedroom house in some instances your interest rate once they are dealing with one company. Many people are willing putconsiderable expense. Some insurance providers provide discounts if a single person, in addition to offering this type of coverage, service and the death of one person, the second highest premiums aloss. Other important factors when purchasing a car insurance policy, and of course, you should do. Speaking to a year those savings a place that most of my paycheck covered fromIdentify the major companies have specific auto insurance industry. Today thanks to cheap automobile insurance. The cheapest premium rates, one of the easiest thing you should be common knowledge, that thepoint.

    http://www.olivault.com/

להוספת תגובה