מדע בזיוני

מעניין. אולי זה אפילו נכון.

הבלוג של אורן צור-

אורן הוא:
-עוד קורבן של הסטטיסטיקה
-נכשל במבחן טיורינג

בלי קמצא ובר קמצא – על צביעות, התממות, צדקנות ובכיינות. בקיצור – אכלו לי-שתו לי והטלת אחריות על אחר דמוני ומדומיין. החיים בשחור לבן. תרתי משמע.

 ספר בידיים
היא אומרת משהו על מרקם רזה
אני לא בטוח איפה
איפושהו כבר שמעתי את כל זה… פעמיים

(ויז'נס אוף דילן קלי ויעלה 90210, שלומי שבן)

פלנטה אחרת

יצא לי לראות פרומו לסדרה אלנבי של גדי טאוב. לא יצא לי לראות אף פרק אבל קראתי את הספר כשיצא לפני כמה שנים. זכרתי לטאוב חסד נעורים כשהמרד השפוף היה קריאה נפלאה ומחכימה (לפני כמה שנים שלפתי את המרד מהמדף ולא הצלחתי לקרוא יותר מכמה עשרות עמודים). זכרתי את כתב העת 'מקרוב' (בעריכת טאוב וניסים קלדרון) שהייתי קורא בשקיקה. בגלל חסד נעורים וכמה ביקורות טובות, למרות השיטחיות של החיבור המתנחלים, קניתי את אלנבי. הקריאה הייתה קשה.

הקריאה קשה לא רק בגלל התחושה שהוא בעצם כבר כתב תסריט, ולא רק בגלל השפה הרזה המאולצת מדי ולא רק בגלל המציאות האלימה המתוארת באדישות (כן, הבנתי, זה הרעיון) ולא רק בגלל הראיונות הזחוחים של טאוב בפתחם של מועדוני חשפנות שם הוא נהנה לבלות בלי מילת ביקורת או ניצוץ של הבנה (בראיון או בספר) לניצול הקשה שהולך שם. הקריאה הייתה קשה בגלל הצביעות הגדולה של הספר הזה.

בשפה רזה וחפה מתאורי רגש הוא מצייר מציאות ללא שום שיפוט שהוגש על ידי מספר כל יודע. יבוא כל קורא וישפוט בעצמו לפי המעשים המתוארים. "אלנבי הוא פלנטה אחרת" (משהו כזה) אמר פעם טאוב בראיון. אבל זו פלנטה בה מבקרים ועליה מפנטזים האנשים הנורמטיביים. הבורגנים. אנשי ה'בסדר'. השמאל הלאומי. ובפלנטה האחרת ומלאת הקלישאות (למרות השאיפה לאותנטיות של השוליים) נעשים מעשים קשים ואלימים. ולמרות תחפושת הרזון וחוסר השיפוט הספר משדר תת מודע מפחיד של סופר שעסוק בהטפה צדקנית ובסימון של האחר ממנו יש לפחד.

[אזהרה: יבואו כאן ספויילרים]

קצת דם לקינוח הדבש

נתחיל מהסוף  עם מוסר ההשכל הבורגני והמלוקק שלו – לפנטז על "החשפנית שאהבה אותי" זה יופי אבל זה תמיד נגמר רע כי על "חטאים" משלמים. על סטייה מהנורמה הבורגנית במחיר החיים לשלם את מעט הדבש הטעום. בעיקר אצל ערן, העיתונאי התל אביבי שמפלרטט עם הצד האפל. בסוף הסיפור ערן מת. באלימות סתמית. בטעות. בגלל שהוא האדם הלא נכון במקום הלא נכון. ללמדכם שהפנטזיה צריכה להישאר בגדר פנטזיה. אבל אנחנו אוהבים את ערן. הוא בחור טוב כזה. אידיאליסט. תמים. איש רוח בגרוש (כלומר כתב מקומונים). כאמור, בחור טוב. משלנו.

אריק, ארץ ישראל היפה, גרוש נחמד ואבא מתוק מתאהב גם הוא בחשפנית, אבל אצלו זה לא שיכרון חושים פנטסטי כמו אצל ערן אלא רחמים, אמפתיה פטרנליסטית וניסיון להגן על מועדון הריקודים והפעילות פלילית קלה שלו מחיטוט משטרתי. בסוף הסיפור האהבה תפרח לו מהקן והמועדון שלו כנראה שיסגר. אבל אנחנו אוהבים אותו כי הוא אבא נהדר, גרוש חביב, סימפטי ואמפתי, קצת תחמן אבל במידה ובעיקר איש טוב שעושה את המעשה הנכון ומספר למשטרה את כל הסיפור, גם במחיר סגירת המועדון שלו. ושוב ההטפה הצדקנית על (אי האפשרות של) החיים הכפולים.

ויש את דימה המאבטח הרוסי האלים, אבל אנחנו אוהבים גם אותו כי מתחת הקשיחות והאלימות מסתתר בריון  עם קוד של כבוד. הוא לא ירביץ לאישה ולא עולם לא יתקע למישהו סכין בגב.

למעשה לדמויות כולן  – עיתונאים חרמנים, בעלי מועדונים תחמנים או ניהליסטיים, זונות, חשפניות וביריונים – נותן טאוב עדות אופי שמתבטאת בתיאור מעשים ולא חלילה תיאור פסיכולוגי,  ולפעמים הוא אפילו מאפשר להם איזה מונולוג אידואולוגי שיסביר לנו כמה מניעים ויקושש סימפטיה.

שנאה ארוכטווח

בעצם לא לכל הדמויות. יש בספר שתי דמויות שהן הרוע בהתגלמותו. להן טאוב לא עושה הנחות, לא נותן להן פיתחון פה למשנה סדורה וליברלית, לא נותן להם אפילו סצינה אחת בהם הם הקורבן ולא מתאר ולו מעשה אחד שיאפשר שיפוט מקל או ספק סביר. שתי הדמויות האלו הן השסני"ק האנס והליכודניק הגזען. סופר סביר יודע את מלאכתו. כלומר כמו כל עיתונאי הוא הוא יודע שההיתממות ב"הצמדות לעובדות" היא מפלטו של מי שמחליט אלו עובדות להביא, אלו להסתיר ואיך לערוך אותן. נמנה לרגע את העובדות – את חטאיהם של החרדי-המזרחי ושל הליכודניק הגזעני: אלימים, פושעים, בוגדניים, פחדנים, שטינקרים, אנסים מגלי עריות ורוצחים. מלבד דימה, המאבטח הרוסי אלו בעצם שתי הדמויות (המרכזיות) היחידות בספר שמאופיינות במוצא ו/או בעמדה הפוליטית שלהן.

כלומר בליקוק הבורגני הזה מספקים לקורא קצת פנטזיה. נותנים לו להתבשם מקצת מין, להוציא אגרסיה מדומיינת ואלימה ולפנטז על הפלנטה האחרת שנמצאת חמש דקות באופניים מהבית במרכז תל אביב. ויחד עם הפנטזיה גם שמים לו גבולות, כדי שהבורגני הקטן לא יגזים וינסה לממש את הפנטזיה הזו. לקינוח, כדי שירגיש טוב עם הגועל והסחי שקרא ואפילו קצת פינטז (ברשות), מסמנים לו את הרע המוחלט – את האחר המוחלט – החרדי המזרחי והליכודניק, כי מה זו פנטזיה מינית נדושה או פשעים ועברות קלות לעומת רוע מוחלט שכזה שמסמן את האחר.

——-

ומלבד הפרומואים לסדרה, בספר המקומם הזה עם התת מודע המקטב שלו נזכרתי גם בעקבות הפוסט אני המיעוט שם מתאונן יובל דרור שהחרדים האלו והימנים האלו  – האחרים הרעים האלו – אכלו לו ושתו לו את המדינה ואת הדמוקרטיה ואת הרצון לחיות כאן. כאן, כלומר במדינת תל אביב שבין הירקון לאלנבי. כלומר בבורגנות הנינוחה והזחוחה שהתחום האורבני הזה מייצג.  כי הפלנטה האחרת, אלנבי על האחרים הנוראים שבו,  משתלטת ויובל מרגיש במיעוט.

4 תגובות עבור “אלנבי (עיר לבנה – עיר שחורה)”

  1. מעטים מאוד המקרים בהם אני מסכים עם יובל דרור, אבל אני בהחלט מזדהה עם הרצון שלו לחיות במדינה מערבית מתוקנת. במשך פרק זמן קצר בהיסטוריה של המדינה היה הרושם שיש סיכוי שכך אכן יקרה, והכשלון לממש את הסיכוי הזה אכן שובר את הלב.

    רוגל

  2. רוגל –
    הרצון שלו כבודו במקומו מונח ואני חושב שזכותו של כל אחד להגר (בלי שיקראו לו נפולת של נמושות).

    הבעיה היא היעדר הפרופורציה וחוסר ההבנה שכאן לא באמת מושחת יותר מאשר במקומות אחרים ושאת ההון-שלטון לא המציאו בארץ. וגם הנוסטלגיה הדביקה לעבר מזוייף של "אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי".
    והבעיה העיקרית בעיני היא הטון המאשים והאכלו-לי-שתו-לי. והבעיה היא סימון האחר (הממשלה, המדינה החרדים, המתנחלים, הבדואים, הטייקונים, הערסים…) כאשם הבלעדי וכרע המוחלט.

    יש שם תגובה של מישהו בשם דורון ניר ששמה את הדברים בפרופורציה.

    אורן

  3. הכי קל להאשים אדם שהוא רוצה לגור במדינת תל אביב שבין הירקון לאלנבי. במיוחד אם הוא גר בכרכור ומרצה במכללה בראשל"צ. אולי מגיעה לו התייחסות עניינית ולא ביטול רפלקסיבי?

    רואה שחורות

  4. רואה –
    כתבתי "כלומר בבורגנות הנינוחה והזחוחה שהתחום האורבני הזה מייצג".
    מייצג. לעומת מה שהרעים (מאלנבי) מייצגים.

    אורן

להוספת תגובה