מדע בזיוני

מעניין. אולי זה אפילו נכון.

הבלוג של אורן צור-

אורן הוא:
-עוד קורבן של הסטטיסטיקה
-נכשל במבחן טיורינג

כמה הערות על מגילת אסתר. מה אין בפוסט הזה? אין דיון על הנכונות ההיסטורית של סיפור המגילה, גם לא דיון משמים על מוסר וחיסול עמלקים ועמים אחרים. זה גם לא דיון על קיומו של אלוהים. אני בטוח שיש פורומים מצויינים לויכוחים שכאלה.

בשביל להיכנס לאווירה נפתח בשיר שנדמה שנכתב על המגילה – פיקציה, נושאי המגבעת:

הבנות לא אהבו את זה
אבל הבנים מאוד אהבו את זה
הציבור לא הבין בזה
אבל המלך מאוד רצה את זה
אחר כך הוא החליט לדחות את זה
בסוף הוא החליט להקדים את זה
מישהו בא ורומם את זה
אחר כך הוא הרס את זה

הפחד מתגבר על התשוקה
כתבו על זה לא אמרו לך שינו את הדעה
הכוכב הזה נגמר בעוד שניה
ויש הרבה אנשים ואפשר להירגע

זאת הפקה דרך המראה
וכל אחד קיבל שרביט במתנה
אני אוהב את התוכנית היפה
מראים שם חיה שמתחלפת כל שניה
פיקציה, הכל פיקציה

נהפוך הוא

הסיפור הקרנבלי של מגילת אסתר הוא חריג בנוף התנ"כי. יש בו מתח, דרמה, מסיבות חשק, הומור, הוצאות להורג וביקורת חברתית. יש בו גיבורה נשית שמתפחת לאורך הסיפור והופכת מנערת זוהר לתככנית פוליטית מזהירה (בשירות העם והמולדת, כמובן) ויש בו גיבור יהודי שמוקבל בכל טריק ספרותי אפשרי לארכי נבל של הסיפור, כמעט עד לאיחוד הדמויות – ששיאו מרדכי שעובר לגור בבית המן. הדואליות הזו ממשיכה גם במדרשי חז"ל ("מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק", סנהדרין צו:) ובמצווה האהובה "מיחייב איניש לבסומי [חייב אדם לשתות] עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" – כלומר הבדל לא גדול שמיטשטש לחלוטין בהשפעת מעט [או מעט יותר] אלכוהול (תומר פרסיקו חולק). נראה שאחת ממטרות המגילה היא להצביע על ההבדל בין השניים והן על שבריריות הפער הזה והקלות המסוכנת שבדילוג מצד לצד.

ומי לא בא?

מה חסר בסיפור המגילה? אלוהים. האל נעדר לחלוטי מהסיפור ולא מוזכר ולו פעם אחת – עניין מוזר לספר קודש שנכנס לקנון (הספר הנוסף היחיד בו אין אלוהים הוא שיר השירים, אותו מפרשים חז"ל כמשל לאהבה-דחיה-חיזור-פיספוס הזדמנות של היהודים והאל החמקמק).

הפרשנות המסורתית מסבירה את היעדרות האל מהמגילה ככלי תאולוגי. היעדרות האל נועדה למעשה להדגיש את נוכחותו החמקמקה.  בלי האל יש כאן עלילה ביזארית שמונעת על ידי סידרה של החלטות קפריזיות, אוסף מוצלח (למי?) של צרופי מקרים מוזרים והעיקר –  הגרלה מפורשת בהטלת פור. האל, כך יסביר המאמין, אמנם לא נזכר במפורש אבל הוא נוכח ומרחף מעל – מסובב את העלילה, מזיז את אסתר אל הארמון, מארגן מזימת רצח שתתגלה על ידי מרדכי באחד הפרקים הראשונים רק כדי לצוץ שוב במערכה מאוחרת כדי להוות את נקודת המפנה. וכמו ההבדל הדק והמבלבל שבין מרדכי להמן, כך גם הדואליות הזו – אל מול גורל. המציאות מבלבלת  – תרצו תראו את ההשגחה האלוקית שמתערבת בנעשה, תרצו תראו רק רצף אקראי של ארועים שאיכשהו הסתדרו לנראטיב. אבל היזהרו נא מלטעון בוודאות שהאלוהים לא קיים – חז"ל יפנו אתכם מייד לפתיחת האמן ומרגריטה (אמר רבי יהודה :"דווקא ראש יפה, יש לכם. לא חבל לאבד אותו על מסילת הרכבת, על הגיליוטינה או בתלייה על עץ גבוה חמישים אמה?") .

המלך

אבל בואו נדבר רגע על אחשוורוש. אני דווקא אוהב את אחשוורוש (וגם את ושתי). מקובל להתייחס לאחשוורוש כמוקיון. מלך טיפש, קפריזי וחובב משתאות שמעיף (הורג?) את אישתו בהחלטה רגעית, מתחרט על זה מיד אחר ("כתבו על זה, לא אמרו לך? שינו את הדעה"), כך, מאפשר להרוג אחוז לא מבוטל מנתיניו ואחר כך חוזר בו ומאפשר להם להתגונן. חכמי התלמוד חלוקים:

אחשוורוש… רב ושמואל: [א]חד אמר מלך פיקח היה, [א]וחד אמר מלך טיפש היה" (מסכת מגילה, יב:)

את ההפכפכות אפשר לראות כקפריזית או לחלופין, כיכולת נדירה להודות בטעויות. את גדוד היועצים שמקיף אותו אפשר לראות כחבורת אופורטוניסטים שעושות למלך מניפולציות ואפשר לראות כאמצעי שליטה של מי שמבין את מגבלותיו ומבין שאי אפשר לשלוט על חצי עולם (מהודו ועד כוש) ללא יועצים. אחשוורוש הוא אמנם דמות די שולית במגילה, אבל אפשר גם לראות בו את המפתח לעלילה – הצורה בה אנחנו תופסים את אחשוורוש תשפיע חווית הקריאה. ושוב זהו למעשה הבדל דק שתלוי בפרספקטיבה של הקורא.

טרגדיה, קומדיה או פארסה?

מה בעצם ההבדל בין קומדיה לטרגדיה? קומדיה היא מצחיקה (ויש בה חתונה מוצלחת) והטרגדיה מותחת, עצובה ומעוררת הזדהות (ויש בה מרחץ דמים). ומעבר לזה?

הקומדיה היא אמנם, כפי שאמרנו, חיקוי של אנשים פחותים יותר, אבל לא בתחום של כל רע, אלא בתחום המכוער, שחלק ממנו הוא המעורר צחוק, שהרי המעורר צחוק הוא איזה משגה או כיעור, שאינו מכאיב ואינו מזיק… המבנה של הטרגדיה… אין להציג אנשים מושלמים העוברים מהצלחה לכישלון… ואין להציג רשע גמור…[אלא] אדם שאינו מצטיין בשלמות וצדקות שאצלו נגרם המעבר לכישלון לא על פחיתות ורשעות אלא על ידי איזו טעות, והוא נמנה עם אנשי השם ובעלי ההצלחה כמו אוידיפוס… (מתוך אריסטו, פואטיקה)

בשני המקרים המטרה היא להראות לקהל את המוגבלות האנושית – אם על ידי הצגת טיפוסים נלעגים שמחליקים על בננות ולא מבחינים בין ימינם לשמאלם (קומדיה) ואם על ידי טיפוסים מעוררי השראה שלמרות המודעות ל"חטא" אינם מצליחים להתגבר על אותו פגם מסויים (בד"כ היבריס) שהופך אותם אנושיים. זוהי מהות הטרגדיה. הטרגדיה של הגיבור משקפת את הטרדגיה האנושית. אנחנו, הקהל, סובל ומעכל את האמת המבאסת הזו כי היא מעוררת צחוק משחרר (קומדיה) או הזדהות מנחמת – שהרי זה קורה לטובים ביותר (טרגדיה). התובנה זהה בשני המקרים: אַ מענטש טראַכט און גאָט לאַכט. (ובמקרה של היוונים מדובר לא באל אלא בגורל).

המגילה, הן כקומדיה והן כטרגדיה, פועלת בכל האופנים כדי להראות לנו את השרירותיות שמקיפה אותנו ואת חוסר היכולת שלנו להתמודד איתה: מרדכי והמן לא כל כך שונים, צעד קטן והפכת ממרדכי להמן. אחשוורוש הוא שליט מבריק מוקף יועצים או ליצן הולל, כך או כך הוא לא בדיוק שולט בעניינים. ורצף הארועים שמניעים את העלילה הוא מעין רשומון  – לא ברור אם יש כאן יד מכוונת או אוסף של צרופי מקרים. במישור אחר, המגילה מזהירה אותנו מההיבריס, הוא שורש הטרגדיה (או הנלעגות שבקומדיה): אחשוורוש לא בדיוק שולט במתרחש אבל מארגן מסיבות רהב "להראות עשרו וגדולתו". לכן הוא גם דורש מושתי להתייצב מיד ("להראות העמים את יופיה"). ושתי (בת המלך להתאהבה בסייס שירש את אביה, כך על פי חז"ל) אינה מוחלת על כבודה ומועפת מהארמון. אבל המן הוא ללא ספק סמל ההיבריס – דורש שישתחוו לו על כל צעד ושעל וממש לפי הגדרת ההיבריס בתאוריה של הטרגדיה – במו ידיו הוא מביא לחורבנו בגלל ההיבריס.  אי ההבנה הזו היא טראגית-קומית ממש:

וַיֹּאמְרוּ נַעֲרֵי הַמֶּלֶךְ אֵלָיו הִנֵּה הָמָן עֹמֵד בֶּחָצֵר וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ יָבוֹא.
וַיָּבוֹא הָמָן וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ מַה לַעֲשׂוֹת בָּאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ וַיֹּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ לְמִי יַחְפֹּץ הַמֶּלֶךְ לַעֲשׂוֹת יְקָר יוֹתֵר מִמֶּנִּי.
וַיֹּאמֶר הָמָן אֶל הַמֶּלֶךְ אִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ.  יָבִיאוּ לְבוּשׁ מַלְכוּת אֲשֶׁר לָבַשׁ בּוֹ הַמֶּלֶךְ וְסוּס אֲשֶׁר רָכַב עָלָיו הַמֶּלֶךְ וַאֲשֶׁר נִתַּן כֶּתֶר מַלְכוּת בְּרֹאשׁוֹ.
וְנָתוֹן הַלְּבוּשׁ וְהַסּוּס עַל יַד אִישׁ מִשָּׂרֵי הַמֶּלֶךְ הַפַּרְתְּמִים וְהִלְבִּישׁוּ אֶת הָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ וְהִרְכִּיבֻהוּ עַל הַסּוּס בִּרְחוֹב הָעִיר וְקָרְאוּ לְפָנָיו כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ.
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהָמָן מַהֵר קַח אֶת הַלְּבוּשׁ וְאֶת הַסּוּס כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ וַעֲשֵׂה כֵן לְמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי הַיּוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ אַל תַּפֵּל דָּבָר מִכֹּל אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ. (מגילת אסתר, פרק ו)

 מרדכי, כך מזהירה המגילה, נמצא בקבוצת סיכון להיבריס. ההבדל בינו להמן, הוא כאמור, דק מן הדק. ומעל הכל מרחף אלוהים  (בהעדרו המפורש) ובצדו מרחפת אזהרת ההיבריס של "כוחי ועוצם ידי". כמובן שהמגילה, כטקסט תאולוגי, גם מציעה פיתרון אופטימי.  ממש כמו קוהלת היא ממליצה להאמין שיש איזו יד מכוונת הדורשת, לכל הפחות, קצת צניעות ("סוף דבר, הכול נשמע:  את-האלוהים ירא ואת-מצוותיו שמור, כי-זה כל-האדם," הפסוק החותם את קוהלת). בניגוד לסימני הקריאה של החכם באדם, המגילה משאירה את ההמלצה פתוחה (וזה חלק מהרעיון) – הרי זה כך, אם כך אתם סבורים, רק אל תשכחו לשלם את האגרה ("וישם המלך אחשורוש מס על הארץ ואיי הים" נחתמת המגילה).

————-

הפוסט נכתב לזכר סבתא שלי – שרה הלפרין, פרופסור לספרות משווה, בין עיסוקיה התמחתה בטרגדיה הקלאסית ותרגמה את הפואטיקה של אריסטו מיוונית. נפטרה באביב שעבר.

תוספת מאוחרת: מצאתי את הפוסט הזה ששואל שאלות דומות, מתמודד קצת אחרת ומשתמש בעולם דימויים די דומה. גלות ומלכות במגילת אסתר, אם כי ככותרת הנפלאה של הפוסט – ההתרה אקזיסטנציאלית בהרבה (אם הייתי מעלה באוב את קאמי ולא את פירנדלו, אז הכותרת המתאימה לפוסט שלי הייתה דווקא 'הנפילה' שתורגם לעברית באותו קובץ עם גלות ומלכות).

4 תגובות עבור “הרי זה כך, אם כך אתם סבורים (על מגילת אסתר ועל היבריס)”

  1. תודה על פוסט מעניין. תיקון קטן: החכם באדם ולא הלכם באדם. כנראה.

    גידי

  2. תודה, גידי. תוקן + תוספות.

    אורן

  3. אויה,
    This video is not available in your country.

    (הקישור שב"לאיחוד הדמויות")

    דודי

  4. דודי –
    הקישור הוא לארבע הדקות האחרונות באפוקליפסה עכשיו. אם אתה מוצא ביוטיוב משהו שמאפשר לצפות בארץ אחליף את הלינק.
    (די ברור שם שנעשית הקבלה בין ווילרד לקורץ, בעיקר אם משווים גם לפרומו [ביו טיוב]. ספוילר [?!] הסרט נפתח הקלוזאפ על הראש השוכב ועל היד של ווילרד ואז בסלואו מושן ליד שלו וכך הוא גם נגמר רק עם הראש והיד של קורץ המת. גם כל צורת הצילום והעריכה של הראשים בצללים עושה הקבלה).

    אורן

להוספת תגובה