מדע בזיוני

'פייר מנארד, מחברו של דון קיחוטה' הוא סיפור קצר ומבריק של חורחה לואיס בורחס (אחד מני רבים. סיפורים רבים, לא בורחסים). נזכרתי בסיפור הזה בעקבות פוסט בבְּלָאג של XKCD. על דרכים יצירתיות יותר ופחות (ובעייתיות יותר) לסינון תגובות, פורומים וצ'אטים.

הנה עוד ערימת ממתקים שנאגרו רסיסים רסיסים או נמצאו בחיפושים אקראיים יותר ופחות. והפעם – על האולימפידאה, על סין ועל זכויות אדם. על אינטלקטואליות וגם על פסודו. על גרפיטי (ועל פסודו), על כריית מידע בכלל ועל פרטיות בגוגל וגם על המאק והפי.סי.

לפני כמה שבועות הודיעה וועדת הפרס שבשנת השישים למדינה, יהיה פרופ' עדי שמיר הזוכה בפרס ישראל למדעי המחשב. הידיעה הקצרצרה הזו הופיע בעיתונים בליווי שני משפטונים שמסבירים שעדי שמיר הוא מומחה בתורת ההצפנה. גם בבלוגיסופירה העברית עברה הזכיה בקול ענות חלושה שלא לומר דממה דקה. בדיוק בשביל זה נמצא כאן עבדכם הנאמן שיתקן את המעוות. זה המקום להזהיר – אל תצפו לגדולות ונצורות, הרי זהו בלוג, ולפיכך, כדרכם של בלוגים, עניינו ב"אני ואני ואני ואני" וכך אחרי כמה מילים על שמיר אני אספר איך אני עצמי הפכתי לקריפטוגרף בשירות הערוץ המסחרי וגם על הצופן הראשון הידוע לאנושות (כלומר לי) – וזה לא ה"אתבש" התנכ"י.

באמת שתכננתי שהפוסט הבא (כלומר הזה) יעסוק בנושא שמטריד אותי לאחרונה – אופטימיזציית קוד על חשבון אלגנטיות ואופטימיזציית קוד ואלגנטיות בתיכנות מחקרי-אקדמי. אבל זה פוסט רציני וכבד שצריך להיות מגובה בנתונים על זמני ריצה. הפוסט הזה עדיין מתבשל על אש קטנה ועד שיבשיל – הרבה יותר קל לתת אוסף לינקים למקרים מהחדשות. למשל פרטיות גולשים [...]