מדע בזיוני

מעניין. אולי זה אפילו נכון.

הבלוג של אורן צור-

אורן הוא:
-עוד קורבן של הסטטיסטיקה
-נכשל במבחן טיורינג

בלי קמצא ובר קמצא – על צביעות, התממות, צדקנות ובכיינות. בקיצור – אכלו לי-שתו לי והטלת אחריות על אחר דמוני ומדומיין. החיים בשחור לבן. תרתי משמע.

 ספר בידיים
היא אומרת משהו על מרקם רזה
אני לא בטוח איפה
איפושהו כבר שמעתי את כל זה… פעמיים

(ויז'נס אוף דילן קלי ויעלה 90210, שלומי שבן)

פלנטה אחרת

יצא לי לראות פרומו לסדרה אלנבי של גדי טאוב. לא יצא לי לראות אף פרק אבל קראתי את הספר כשיצא לפני כמה שנים. זכרתי לטאוב חסד נעורים כשהמרד השפוף היה קריאה נפלאה ומחכימה (לפני כמה שנים שלפתי את המרד מהמדף ולא הצלחתי לקרוא יותר מכמה עשרות עמודים). זכרתי את כתב העת 'מקרוב' (בעריכת טאוב וניסים קלדרון) שהייתי קורא בשקיקה. בגלל חסד נעורים וכמה ביקורות טובות, למרות השיטחיות של החיבור המתנחלים, קניתי את אלנבי. הקריאה הייתה קשה.

הקריאה קשה לא רק בגלל התחושה שהוא בעצם כבר כתב תסריט, ולא רק בגלל השפה הרזה המאולצת מדי ולא רק בגלל המציאות האלימה המתוארת באדישות (כן, הבנתי, זה הרעיון) ולא רק בגלל הראיונות הזחוחים של טאוב בפתחם של מועדוני חשפנות שם הוא נהנה לבלות בלי מילת ביקורת או ניצוץ של הבנה (בראיון או בספר) לניצול הקשה שהולך שם. הקריאה הייתה קשה בגלל הצביעות הגדולה של הספר הזה.

בשפה רזה וחפה מתאורי רגש הוא מצייר מציאות ללא שום שיפוט שהוגש על ידי מספר כל יודע. יבוא כל קורא וישפוט בעצמו לפי המעשים המתוארים. "אלנבי הוא פלנטה אחרת" (משהו כזה) אמר פעם טאוב בראיון. אבל זו פלנטה בה מבקרים ועליה מפנטזים האנשים הנורמטיביים. הבורגנים. אנשי ה'בסדר'. השמאל הלאומי. ובפלנטה האחרת ומלאת הקלישאות (למרות השאיפה לאותנטיות של השוליים) נעשים מעשים קשים ואלימים. ולמרות תחפושת הרזון וחוסר השיפוט הספר משדר תת מודע מפחיד של סופר שעסוק בהטפה צדקנית ובסימון של האחר ממנו יש לפחד.

רגע, רגע, יש עוד. הקליקו להמשך הפוסט »

יופי של פיצוץ

יוני 6th, 2012

מתבקש כאן טיזר על הקשר בין מלחמת לבנון, תרבות הנגד (תרבות הצריכה).  בקטנה.

רגע, רגע, יש עוד. הקליקו להמשך הפוסט »

ביטקויןבשיאו, שער החליפין של הביטקוין (bitcoin) היה כמעט ביטקוין אחד לשלושים דולר. הישג מרשים למטבע וירטואלי שנולד לפני כשלוש שנים. כיום הביטקוין שווה קצת יותר מחמישה דולר. קיצור תולדות: הביטקוין הוא מטבע דיגיטלי ששואב את כוחו מהסכמת המשתמשים. הוא לא מנוהל על ידי אף גורם ממשלתי והוא מאפשר מסחר אנונימי כיוון שלא צריך אישור של גוף מוסדי לביצוע עיסקאות. יש שרואים בשימוש בביטקוין את תמציתה של המחאה החברתית נגד ה"מדינה"/הבנקים/המערכת הקפיטליסטית. הביטקוין חדר למיינסטרים כנושא של פרק של 'האישה הטובה' (סידרה נפלאה), ככתבה בבלייזר (כתבה כה עלובה שאני חוסך לכם את הלינק) ואפילו בפוסט  איך להיפטר מהבנקים בלי לשרוף אותם בבלוג הפופולרי ארץ האמורי (קריאה ראויה) שם מסבירים:

רגע, רגע, יש עוד. הקליקו להמשך הפוסט »

בברזל צריך להכות בעודו חם. אין לי ניסיון מעשי בהכאה בברזל חם (או קר) אבל, קונפורמיסט שכמוני, נאמנים עלי דברי הפתגם. כנראה שזה נכון גם לסיכומי כנסים – הנה, את סיכום WSDM 2012 שהתקיים בפברואר חילקתי לשני חלקים, הראשון פורסם וממתין בסבלנות לחלק השני שעדיין לא נכתב וכנראה גם לא יכתב, למרות שהיה מעניין יותר מהראשון (שהיה מעניין בפני עצמו). WWW 2012 התקיים לפני שבועיים שלושה שבועות בליון אשר בצרפת ("אני לא אזרח צרפתי ולא מצביע בבחירות" אילתרתי בצרפתית עלובה אל מול כל פעילי הבחירות שהסתערו עלי).  בקיצור, חדל אקפוזיציות ויאללה לעייסק – קצת על הכנס וסקירה מקוצרת של מאמרים שאהבתי (כרגיל, הפרטים הטכניים נשארו במאמר, כאן אני מסביר מה עורר בי עניין. זה כמובן עניין של טעם אישי ורק מתוך כ-15 הרצאות שיצא לי לשמוע).

רגע, רגע, יש עוד. הקליקו להמשך הפוסט »

כנס כנס תרדוף

מאי 2nd, 2012

דבר ידוע הוא שמלבד שמפניה וקוויאר, אוכל החינם האקדמי המצוי נהנה משלל הטבות נוספות – גולת הכותרת היא נסיעה לכנסים*. בכל פעם שהייתי מספר לסבא ז"ל (פרופסור לפיזיקה) או לסבתא (פרופסור לספרות) שאני נוסע לכנס ("התקבל לי מאמר") הם היו צוחקים עלי, אומרים שזה באמת יפה מאוד,  ושואלים מה עם פירסומים אמיתיים, היינו כתבי עת (ז'ורנלים, בלעז).  זאת יש לדעת – בתחומי המחקר שלי כמעט אף אחד לא מפרסם בכתבי עת. יש מספר קטן של כנסים איכותיים ולשם מכוונים את המחקר. מאמר לא מתקבל לכנס על סמך אבסטרקט מעורפל ומפתה אלא על סמך המאמר המלא ובתהליך שיפוט עמיתים (עיוור לגמרי או עיוור בעין אחת) בדיוק כמו בכתבי עת. כלומר העבודה נשפטה על ידי שלושה עד חמישה מומחים, ואם המאמר התקבל אזי הצגת המאמר בכנס היא חובה. לקובץ הפיסרסומים של הכנס (פרוסידינגס, בלעז) יש פחות או יותר מעמד של כתב עת. מכאן נגזרים שני דברים – האחד הוא שחיי האקדמיה מחייבים שליחה לכנסים (publish or perish, נהוג לומר) והשני הוא שהכנס הוא הדרך העיקרית להציג לקהילה את המחקר המופלא-פורץ-הדרך-ומשנה-העולם שלך. בפוסט הזה ארביץ את משנתי ואחלוק מתובנות הכנסים שלי (ובמילים אחרות – דווקא הייתי שמח לשמוע את דעתכם, חוויותיכם וניסיונכם, אולי הפוסט והתגובות עוד יועילו למישהו).

רגע, רגע, יש עוד. הקליקו להמשך הפוסט »

הפוסט הזה הוא סוג של תגובה מהורהרת, מבולבלת ולא נחרצת לשני פוסטים חזקים: הקומדיה הארץ לעולם לא-ית של שחר ועל מחיר הבוהמייניות של איילת – שניהם מדברים על המתח שבין החלום ושברו**** – הפער הקצר בין הפנטזיה ההיפסטרית למציאות הסחית,  בין  הבוהמייניות לבורגנות הכמעט בלתי נמנעת. שניהם מדברים על המחיר(ים) בהימנעות מהבורגנות ועל הפנטזיה לגשר על הפער – להיות בדרכים גם כשאתה בבית. או להפך.  לא לחשוב על the road not taken, גם לא לא לחשוב על הדרך האחרת אלא לאחד את הדרכים. לקחת את שתיהן.

מעין מבוא (1)

ליונה וולך מחזור שירים קצר בן שלושה שירים: 'בורגני', 'בורגני אחר' ו'עוד בורגני'. ללמדך שבסופו של דבר כולם בורגנים.  "כמו כל בורגני קטן / אתה פוחד להתנשק בכנסיית הקבר / סוגר לי כפתור דמיוני בחולצה / ובפרצוף מפוחד מביט לצדדים / אולי מישהו לא ראה כמה שאתה בסדר." נפתח השיר הראשון.
"בורגני סוטה/ הוא דווקא יתנשק בכנסיית הקבר / בכוונה בכוונה תחילה / מתוך / דחף / שאין לעמוד בפניו /במזיד / לפי תואי  / מראש / יביים את עצמו /לקלקל  באותה צורה / את תואר הבורגנות" נפתח השיר השני.

מעין מבוא (2) [תוספת מאוחרת]

"יש קו ישיר בין תרבות שמקדשת את את המימוש והחיפוש העצמיים לבין הסיפור הכלכלי חובק הכל של הקפיטליזם המאוחר שבו היא מתקיימת, גם אם היא מצטופפת בבית קפה קטן וססגוני בתל אביב"  (מתוך הפוסט של שחר. משפט אחד שמסכם את כל הפוסט הזה, אבל אני לא בטוח שאנחנו קוראים אותו אותו דבר).

רגע, רגע, יש עוד. הקליקו להמשך הפוסט »

Clowns to the left of me

מרץ 21st, 2012

אל מניפסט צבא הליצנים הגעתי דרך ציוץ של מרמיט. יש במניפסט הזה משהו שובה לב – מושך. קשה שלא להזדהות עם מידה של אנרכיזם ליצני. קשה לא להזדהות עם מי שלא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות. קשה שלא להזדהות עם הליצן העצוב – האנדרדוג שנאבק בשררה ובשרירותיות. מניפסט צבא הליצנים פועל כי הוא עושה שימוש מבריק במותג הליצן. למעשה, מניפסט צבא הליצנים הוא יאיר לפיד – אוסף אמירות חלולות וסותרות, רצף קלישאות יומרניות מרוחות בשכבה עבה של זחיחות שתאפשר ניגוח מתמיד של המבקרים. "מה? אתה קראת את זה ברצינות? לייטן-אפ, מאן, אנחנו בסה"כ ליצנים, לא התכוונו."
רגע, רגע, יש עוד. הקליקו להמשך הפוסט »

הפוסט הזה התחיל כערימה מגוונת אבל הלינק הראשון נשא אותי למחוזות אסוציאטיביים ואקטואליים וכך אתם מקבלים פוסט בנושא אחד שיקר לליבו של הבלוג – הקשר בין כריית מידע, פרטיות, התאמה אישית ופוליטיקה.
[הערת המערכת – הפוסט נערך, נארך, מוקד וכו'. לא דומה הגירסא הראשונית של אתמול לזו של היום. ]

רגע, רגע, יש עוד. הקליקו להמשך הפוסט »

ערימה משהו

פברואר 23rd, 2012

ושוב מיון ערימה משופע לינקים לכתבות, תמונות סרטים וריפרורי שירה – על ההבדל בין הרשתות החברתיות השונות, מה אפשר לעשות עם הרבה דטא ומי הרע בסיפור הזה,   יום עיון לזיכרו של טיורינג, שירים (פופ) בשפת הסימנים, שפה לוקאלית, מחאה צרכנית ופוליטיקה. מאיר ויזלטיר ודליה רביקוביץ' מפציעים בין השורות. בסוף השבוע הזה תישארו מול המחשב ולא תזדקקו לתחבורה ציבורית בשבת.

רגע, רגע, יש עוד. הקליקו להמשך הפוסט »

על הקשר בין יאיר לפיד לאח הגדול, לגרפיקה ממוחשבת, רובוטיקה ובינה מלאכותית (לא, הוא לא המועמד שלי לתפקיד שר המדע).

יאיר לפיד הוא קריקטורה, שטחית וגרוטסקית. לא פלא הוא שמה שהולך היום זה להיכנס באמ-אמא שלו. ובצדק (לכו על זה, חבר'ה). הוא הרוויח את זה ואני לגמרי בעד. מדובר בתופעה מזיקה במיוחד לציבוריות הישראלית. בדיוק כשצו השעה הוא מעבר מפוליטיקה שבטית של ספירת ראשים דמוגרפית לפוליטיקה חוצת מגזרים של עמדות, שבה לא רק השייכות המולדת קובעת את דפוסי ההצבעה אלא אשכרה אפשר להשתכנע לעבור מעמדה אחת לאחרת, כמו שאמור להיות בדמוקרטיה אתם יודעים, בא הטיפוס הזה ומנחית עלינו עוד מפלגה מגזרית, ש"ס לבנה שכזאת.

אבל אני לא יכול להתחמק מהשאלה – של מי הקריקטורה הזאת? ומהתשובה הבלתי נמנעת שזאת קריקטורה שלנו, של הישראליות ה"חילונית" וה"ליברלית" שחושבת את עצמה ל"מעמד בינוני". ואולי, חלק מהזעם כלפי לפיד נובע לא רק ממודעות פוליטית מפותחת אלא גם מכך שכמו כל קריקטורה, לפיד מציב בפנינו מראה. מעוותת אמנם, אבל מראה. ואנחנו לא אוהבים את מה שאנחנו רואים שם.

כך כותב שלום בוגוסלבסקי (מראה מעוותת) ועובר לנתח כמה מהעמדות ה"קריקטוריות" של לפיד שבמובנים מסויימים הוא באמת סוג של ייצוג ישראלי ממוצע שמשקף איזה מעמד ביניים מדומיין. אבל  המרכז-ממוצע הזה, כדרכם של ממוצעים, לא באמת קיים. אני רוצה לקחת את התובנה הזו של שלום צעד נוסף אחורה. כלומר להביא את לפיד צעד נוסף מהדמוניות אל הנורמליות. נורמליות במובן הסטטיסטי.

רגע, רגע, יש עוד. הקליקו להמשך הפוסט »