אורן הוא:
-עוד קורבן של הסטטיסטיקה
-נכשל במבחן טיורינג
מה הקשר בין רמדאן, פרטיות ומדיניות שימוש דרקונית ואיך אפשר לעשות מזה כסף.
משחק רמדאן. את הסמס הראשון קיבלתי בערך לפני חודש.
פרס ראשון במשחק רמדאן יונדאי i10! לחצו send או חייגו ******1900. בתשלום
זה די הצחיק אותי. אם כי לא הבנתי למה מישהו חושב שאני קהל היעד של משחק רמדאן. לא הבנתי לאיזו מין רשימה נקלעתי בטעות, ובכלל – אם כבר רמדאן – למה הסמס בעברית ולא בערבית.
אתמול, כנראה בפעם הראשונה בחייו, יצא לדיקטטור הקטן (הגדול, בן 3.4) לראות פרסומות טלוויזיה. התגובה שמילאה אותי גאווה: "מה זה?!" הוא אמר בפליאה מעורבת באכזבה, "זה הכל חנות!".
אורן הוברמן שוב מפציץ בכתבה מצויינת בכלכליסט: על מה פטריות חושבות?
[תוספת מאוחרת: בתגובות כאן מעירים שהכתבה מגזימה ומתארת גם ניסויים שלא היו. בחיפוש מהיר (שלי) אכן לא מצאתי את הדיווח המדעי שמגבה חלק מהטיעונים (המרשימים) בכתבה. ולא נותר לי אלא להפנות לפוסט הקודם בו לינקקתי לכתבה (מצויינת) של הוברמן בכלכליסט ושם, כמה אירוני, נגררתי לדיון קצקצר על הפולמוס על סיקור מאמרים מדעיים בעיתונות הפופולרית: מה שיותר צפון יותר כחול].
ועוד תוספת מאוחרת (29.98): בנענע כותב עידו גנדל על מדעי ה-WTF והפטריה הקסומה ומסבירים שהפטריה לא זוכרת אלא מובלת בעקבות הריח ולומדת להגיב טוב יותר לריח של מזון (סוכר) וזו בעיקר בעיה של ניסוח בכתבה. לא ברור לי אם זו תגובתם הרישמית של הוברמן ו/או פרופ' נאקאגאקי או ניתוח של גנדל (הוא מספר שפנה אליהם ועושה טיזר לתשובה שלהם אבל בפועל לא כתוב שההסבר של גנדל זו תשובה רישמית.
[ותוספת לתוספת: גנדל מזכיר שם גם את הסבון האינטליגנטי שפותר את בעיית המרחק המינימלי בין נקודות וזה מזכיר לי את המאמר שקראתי פעם על ממיין הספגטי שפותר בעיות מיון בזמן O(n), ולמעשה המיון עצמו מתרחש ב-O(1). זה נעשה על ידי מיפוי הגדלים למקלות ספגטי (לא מבושל) באורכים שונים פשוט מניחים את המקלות על השולחן (כמו דוקים) וכח המשיכה מבצע את המיון באופן מיידי. כעת פשוט נשלוף את מקלוני הספגטי אחד אחד - קודם את זה שבולט מעל כולם, אחריו הגבוה ביותר שנשאר וכו'. אלגוריתם פשוט, יעיל ומעשי (וניתן להוכחה, בניגוד לאלגוריתם הסבון אותו לא ניתן להוכיח מתמטית).]
בשוליים:
1. יש לי סטיה לרפרף על טוקבקים. זה מאשש ומאשר את הפסימיות שלי. והנה, אחד הטוקבקיסטים (#13) מתלונן: "אתם באמת מצפים שמישהו יצלח את הכתבה הזו? ארוך כמו הגלות. הרגשתי כמו שיעור ביולוגיה כפול בתיכון" והתגובה הזו מקבלת כאלפיים הצבעות שלילה (thumbs down). וזה דווקא מעודד אופטימיות.
2. מגיב/ה #5 כותב: "כתבה מעלפת!!!" והנה לנו עוד דוגמא לאגקורן.
3. ואין מתאים משיר של אחת הלהקות החביבות עלי: white rabbit. (וודסטוק, הופעת זריחה).
*הוא אמר feed your head** – feed your head, כמו ששם לב כל מי שלחץ על הלינק הקודם. רק שהוא לא באמת אמר את זה, זה רק השיר שעושה קצת סלט (פיטריות?!) ומתייחס (כך על פי ויקיפדיה) לקטע ממשפט הלביבות:
'But what did the Dormouse say?' one of the jury asked.
'That I can't remember', said the Hatter.
** ולפי גרסאות אחרות הוא אמר keep your head. מתאים יותר ל-off with her head של המלכה האדומה, מתאים פחות לטריפ של פטריות.
- להרצאות מרתקות אחרות מאותו ערב: 11:11.
- וההרצאה הרשמית על האלגוריתם לזיהוי סרקזם (יותר ארוך, יותר אקדמי, באנגלית ועם שגיאות דיקדוק): ICWSM – a great catchy name
(מכנס ה-ICWSM, וושינגטון, 2010) [ICWSM - International Conference on Weblogs and Social Media]
- בווידאו אני מתכתב עם הדיון בפוסט הזה: הגברת הראשונה במבט אירוני (שנכתב במיוחד לרגל ההרצאה).
- ויש גם עוד כמה פוסטים על סרקזם, אירוניה ושאר ירקות.
[על טוויטר, שיח, היררכיות, מהפכות ועוד מגוון הפניות אקדמיות מלומדות ששום ספריה של מומחה או חובב מדיה חברתית אינה שלמה בלעדיהן]
יש באויר מין דיבור כזה על שיח חדש במדיום חדש. ההיררכיות נשברו. מדובר בשיחה. עולם ישן עדי יסוד נחריבה. וכו'. בחובבניות מסויימת אני אקבע את נקודת ההתחלה לקמפיין הבחירות של אובמה. "הוא משתמש בטוויטר הזה" התפעלו העיתונאים שמחפשים סיפור חדש ומודרני למשיח חדש ומודרני. בכל מהדורת חדשות מעודכנת היה אייטם על טוויטר. מאות מאמרים נכתבו על טוויטר והשימוש בו והחשיפה של טוויטר הרקיעה שחקים. עזרו לזה גם אשטון קוצ'ר בעל מיליון העוקבים וגם החשבון של אופרה ווינפרי שהיה פעיל לשבועיים וחצי. ואז הגיעו הבחירות באיראן והעולם חגג על מהפכת הטוויטר (שכמובן לא הייתה). ואז הגיעה כיכר תחריר והעולם (המערבי, כן?) נאק באורגזמה על מהפכת הפייסבוק*. ואז הגיע רוטשילד ואיתו הגיע, למשל, גם יובל דרור שכותב על עירית לינור וקובי אריאלי (עליהם כותב דרור שהם "אב-טיפוס של עיתונאים שמשוכנעים שהשמש זורחת מישבנם התקשורתי"):
אומרים שביבי והמפגינים לא מדברים את אותה השפה. אומרים גם ששטייניץ והמפגינים לא חיים באותה ארץ. על היחס בין שפה לתרבות, בין מקום ותרבות לשפה ועל ההשפעה של השפה על המח והתפיסה. ואיך אפשר בלי קצת דם לקינוח הדבש ובלי רכילות אקדמית. רשימת הקריאה הכי שווה שתמצאו היום ברשת, ללא כל צל של ספק ושמץ של הגזמה.
או היתוך קר למפגרים.
בעיקרון אפשר לומר שאני מזניח את חובתי האבהית לדווח בבלוג על (להתגאות ב) התפתחות הילדים. כלומר קטגוריית הדיקטטור הקטן די שוממת. את פניני החכמה של הדיקטטורים אני רושם רק לפרקים, כלומר שולח להם אימייל כשאני זוכר (לכל אחד מהם נפתחת תיבת ג'ימייל עם הולדתם והיא אמורה לרכז את כל פניני הלשון, התמונות והשטויות. אמורה.) ובכל זאת, לעיתים קורה שאחד הדיקטטורים מריץ אותי למחשב, לבדוק פרט זה או אחר לפני שאני משבש עליו את דעתו* (והרי שבשתא כיוון דעל – על).
הדרישות הקונקרטיות המינימליות שלנו (שייענו עד לראשון לאוגוסט ספטמבר אוקטוברנובמבר ואם לא – אז):
The Communist Party - print on tshirt at threadless.com
ביום שישי התקיימה בדיזינגוף סנטר ההשקה של הספר עברית אינטרנטית של כרמל וייסמן ואילן גונן (הוצאת כתר, בעריכת רוביק רוזנטל). הייתה השקה (בהנחיית רוביק רוזנטל). לא הייתה שמפניה (הזדהות עם מחאת הדיור?) ועבדכם הנאמן (שאיחר כי לא מצא את הדיסק-און-קי שלו) נשא כמה מילים (יחד עם עוד כמה וכמה אנשים טובים שחלקם כמו ד"ר תמר עילם גינדין ויובל פינטר מוכרים לקוראי הבלוג וחלקם כמו בנות טיורינג או חנה בית הלחמי, מוכרים פחות).
בכל אופן, בהקשר של הספר דיברתי על האבולוציה של שפה ואיך נוצרות ומשתנות מילים חדשות בטוויטר, כמובן תוך תהייה עד מה שקורה בטוויטר משקף את התפתחות השפה באופן כללי (באקדמית – האם זה אותו מנגנון רק עם סט אילוצים מעט שונה או שמדובר על מנגנון שונה לחלוטין). באתי עם מצגת אבל מקרן אין, כך שנאלצתי לאלתר ולשנות ולדבר קצת על T9. יצא הפסדי בשכרי ועקב שאלה של רוביק רוזנטל גם הסברתי בלשנות חישובית מהי (בשיטחיות מרובה). לשואלים, הבטחתי שאעלה לבלוג את המצגת שלא הייתה. ואני, שהאמת נר לרגלי, מקיים את ההבטחה.
ולמי שרוצה לראות מה היה צריך להיות – אני מצרף כאן את המצגת. אני מקווה שהיא תהיה מובנת למי ששמע את ההרצאונת. בכל מקרה – מומלץ לקרוא גם את הפוסט מה זה FF לעזאזל? כרקע/קונטקסט).
המצגת מועלית כאן כ-PDF ומומלץ לצפות בה כמצגת (ctrl+L): על מילים חדשות (במדיום חדש)
אם לא הייתי עצלן הייתי כותב סקירה על הספר (תיכף אחרי הסקירה על בראי השפה של דויטשר, שהיתה נכתבת מיד לאחר הביקורת על ישראלית שפה יפה של צוקרמן, שתוכפת ובאה אחרי שאני ממלא את ההבטחה לכתוב על גילגולי לשון [נר לרגלי, אמרתי למעלה]). צדיקים, כידוע, מלאכתם נעשית בידי אחרים והרי לכם סקירה מקיפה בדגש קל וסקירה סוציולוגית יותר אצל גלעד סרי לוי – את ההמלצות החיוביות (והמנומקות!) תמצאו שם, בדגש ואצל סרי לוי.
זה התחיל בתור מיון ערימה וקיבל תפנית נוסטלגית. אז הערימה קוצצה, הופרטה וחולקה ונשארנו רק עם ענייני מוזיקה וכסף. בגארדיאן כותבים על אותנטיות והתמסחרות ותוהים האם אפשר לא להתמסחר: the grand rock'n'roll sellout (דרך עונג שבת[אייטם 46]). ויחד עם פסטיבל העשרים שנה לנירוונה, זה הכניס אותי לרוח נוסטלגית מעט (ואסוציאטיבית הרבה). תנו-לי תנו-לי כוכב נולד (תיסלם, הגרסה המסחרית).
נתחיל משתי פיסות דילניות אותנטיות. האחת, מנותקת מכסף ופרסומות נותנת את הקונטקסט לשניה. ראשית חכמה – דילן במנצ'סטר:
ועכשיו, קבלו את הסודות של "למי קראת יודה?!(איש קריות)" דילן:
